פול ווליום (פוסט גנוב)

אחת מנקודות האור (הרבות) שבמקצוע שבחרתי לי הוא העובדה שיוצא לי לשתול לא מעט שיחי פול.

אני רציני לגמרי. אנחנו מגדלים במעבדה כנימות וכדי שיהיו להם כל הזמן צמחים טריים לאכול, יוצא לי כל 2-3 ימים לזרוע 60 זרעי פול בכוסות קטנות - עשיתי חישוב לאחרונה וגיליתי שבהערכה גסה שתלתי 30,000 צמחי פול במהלך הדוקטורט הזה. הכנימות שמחות מרוצות, ואני שמח ומרוצה. למה מרוצה, אתם שואלים? ראשית, זה מאפשר לי להפתיע מוכרים בחנויות של קטניות בשוק. כשאני בא אליהם ואומר שאני רוצה פול, משום מה ההנחה שלהם היא שאני אשכנזי שמבקש להתנסות בחוויה הקולינרית האוריינטלית ולכן מוציאים שקית קטנה. "כמה אתה רוצה?" הם שואלים, הו קטני אמונה שכמוהם (ויש שיאמרו "קטניות אמונה"). "10 קילו" אני אומר, זחוח. אור של הפתעה ניצת בעיניהם - הו, הם חושבים, אני חייב לברר איפה הבחור הזה גר. עם כזו כמות של פול, אסור להתקרב לבית שלו למרחק של 500 מטר.
הסיבה השנייה שזריעת פול היא אירוע משמח, היא שמדובר בכשעתיים עבודה שהיא חסרת עניין לחלוטין, נטולת מחשבה ומאמץ מנטלי ורפטטיבית כמו טכנו. כלומר, העבודה האולטימטיבית לעשות עם אזניות באזניים. אני מנצל את השעות האלה לשמוע מוזיקה, להאזין להרצאות מוקלטות על מגוון נושאים (לא תאמינו מה אפשר למצוא באינטרנט בימינו) וגם להקשיב לרדיו. אף שרוב שעות היום הרדיו מלא בקשקושים חסרי פשר של מנחים שמנסים לעשות חדשות מכלום (ולא, ניב רסקין, לשאול "אז שתף אותנו בתחושות שלך, יום לאחר שאיבדת את התוכי שלך בתאונת קומביין טראגית" זה לא חדשות) פה ושם יש פנינים ששוות את הבטריות של הנגן.
אחד מהעוגנים שלי בעולם כאוטי זה הוא זריעת הפול של יום חמישי בצהריים. אני מתזמן את שאר המשימות שלי כך שבין 14:00-16:00 אאזין לטייכר וזרחוביץ', בתכניתם הדי פסיכית "חותרים למגע". אם כבר שמעתם את הפלא הזה, אז הרשו לי רק לומר: "באיזו יד את מדברת איתי?" "ונוטריון!" "בגלים של הצה"ל" "כלבלב בלי בעלים" "אם אני מאחר, נשארות לי רק עגבניות בררה" וכמובן - "אחח, המבטא האנגלוסקסי הזה!". אם לא הכרתם, מדובר בתכנית מצחיקה, גסה, רפטטיבית, שלא שמה שום איבר אינטימי על אף אחד ובודקת את הגבולות של מפקד צה"ל וסבלנותו של רזי ברקאי באופן מרחיק לכת.
לאחרונה, אחת המשימות שנטלו על עצמם היא לאתר את הפנינים המביכות ביותר שהוקלטו בשפה העברית. שירים, שהמילים "שנות השמונים" כתובים עליהם באותיות קידוש ארוויזיון, שכוללים תסרוקות מזוויעות, ריקודים הזויים, מילים מביכות ולחנים על גבול הפרת יוזמת ז'נבה. אז הפוסט הזה גנוב לחלוטין מהתכנית ובתמורה אני ממליץ לכם להקשיב להם בכל אוזן, ואפשר גם עם שתי האוזניים בו-זמנית בימי חמישי.

אז מה היה לנו שם:
ראשית, השיר שהתחיל את הכל: הטאקו שלה של חני יופה. את המילים המופלאות כתבה חנה גולדברג, שאחראית על שירים כמו "נאחז באוויר" "אנטרקטיקה" "לא רוצה לזמביה" ואחרים. את השיר הזה היא כנראה כתבה Under the Influence כי אחרת אין לי הסבר לטרגדיה הזו.




סטיב אוסטין
מתוך פסטיבל שירי הילדים השירוויזיון - מוטי גלעדי נותן בראש. אתם זוכרים את המשחק תופסת סטיב אוסטין? כשכולם רצים בהילוך איטי ועושים "טה טה טה טה טה טה טה טה" כמו המוזיקה של הסדרה? אחח, התמימות של שנותינו הצעירות. "כשאני עושה שרירים, צלחות מתעופפות!"



ויש כמובן את הקאברים. לוקחים שיר ידוע (במקרה זה Let's Get Physical של אוליביה ניוטון ג'ון) ועושים ממנו אוריגמי, קונפטי וכריות בכתפיים.אל תשכחו לנענע את הישבן.



השיר הבא הוא הדגמה להבדל בין זיכרון למציאות. השיר הזה כמובן מוכר לי ברמת הפזמון, ובזכרוני מדובר בשיר ארוויזיונים קלאסי עם זמר מלא כריזמה ורקדנים המפזזים באופן חינני מאחוריו. הו כמה טעיתי. הו. יש כמה אימאג'ים שלא אוכל כבר להסיר מזכרוני, אפילו עם סכין יפנית.



יש דברים שברור שהם בדיחה, אבל עדיין חייבים לראות את זה.




זהו, בברכת "אופס, איזו פליטה יצאה לי!"
נתראה בפוסטים הבאים.

אינסטנט נוסטלגיה

אני שרוי בימים אלה בעיצומו של טריפ נוסטלגי חסר תקדים ופשר. מצאתי אוגדן דיסקים ישן ובתוכו המוזיקה ששמעתי (באינטנסיביות) אי שם בתחילת שנות ה-2000. אאאאאאאאאההההההה! אני לא מצליח להניח את אסופת המוזיקה הזו מידי ומהמערכת במכונית שלי (חוץ מכשאני מסיע את הבנות. איכשהו, הן פחות מתחברות לרוק בריטי אלטרנטיבי מאשר ל"ענן על מקל". אני צריך לעבוד על החינוך בבית). כמובן שאני נזרק בעקבות המוזיקה, שעוקפת את הקורטקס שלי וחותכת ישירות לאמיגדלה ולכל הרגשות הבסיסיים ביותר, היישר לשאלות הקיומיות:
מה שמעתי אז? איזה אדם הייתי? האם יש קשר בין הדברים? האם השתניתי?

אבל בחייאת, מי צריך חפירות כשיש מוזיקה טובה. אז הנה כמה דגימות מכל הטוב הזה:

הדיסק הראשון שצד את עיני הוא דיסק כפול של הופעה חיה של בן הארפר. אני חושב שהגעתי אליו דרך אחי יתברך. אחחחחח האיש יודע לנגן על גיטרה. ועל מנדולינה. ועל משהו בלתי מוגדר שנקרא באנגלית Lap Guitar. ואני חרשתי על הדיסקים שלו כאיכר בשדות העמק. הורה, בן!




הימים היו ימי תחילת שנות האלפיים. ימי המשבר הגדול - הנה עבר המילניום ובאג אלפיים ושום דבר לא נחרב. לא העולם ולא קריית מלאכי. לאט לאט התחלנו להבין, שזה לא הסוף - ועכשיו צריך להמשיך הלאה, למצוא עבודה, ולהפסיק עם השטויות. בהשאלה, אני באמת חושב שיום ההולדת הכי קשה הוא לא 20, כשאתה חושב שנהפכת למבוגר, אלא דווקא 21 - אז אתה מבין שהספירה ממשיכה ואתה עלול גם להגיע ל-30, 40 ואפילו, חס וחלילה, לגיל של ההורים שלך. אז מה נשאר לבחור צעיר לעשות? אולי רק לזוז.



את טום מקריי פגשתי לראשונה בחנות "מוזיקה נטו" בלונדון מיניסטור בתל אביב. למי שזוכר את פינת החמד הזו, ששכנה בינות חנויות של סנדוויצ'י בייגל יבשים ומסעדה הודית יקרנית, היה מדובר בחנות שחרטה על דגלה את הצורך להיות אקטיבי בהקניית הרגלי שמיעה מגוונים לקהל ההדיוט. בקיצור, מקום שלא רק מכר לך דיסקים, אלא גם המליץ מה כדאי לך לשמוע. שמעתי את הדיסק השני שלו ליד שולחן המוכר (מי עושה דברים כאלה היום, בעידן היוטיוב האינסופי?) והתאהבתי. ההרגשה שלי, שלא השתנתה עד היום, היא שמקריי נולד עם מחלה נדירה שמונעת ממנו מלכתוב שירים גרועים.  גם היום, כשהוא ממחזר - הוא ממחזר חומרים מעולים. השיר הזה הוא דווקא מהדיסק הראשון שלו:




רביעייה בריטית שמנגנת רוק פופי עם השפעות הודיות? אבל Paul is dead, לא? סתם, הם לא באמת הביטלס, אבל Kula Shaker היו לאיזו תקופה קצרה בסוף שנות ה-90 הדבר הבריטי החם הבא (אחר כך הם התחילו לשרוף צלבי קרס בטענה ש"הי, מדובר בסמל הינדי ואנחנו בכלל בכלל לא עושים פרובוקציה"). הייתי הולך ברחובות תל אביב, מביט בכלבים שאיבדו שליטה ואנשים שאיבדו כיוון, מזמזם ומנענע את הראש לצלילי התופים שפותחים את השיר הבא. אם אתם שומעים את זה ולא מנענעים את הראש ועושים תנועות של גיטרה בידיים - פנו לחדר מיון.



האמת המרה היא שבאותה התקופה הייתי קצין צעיר ונמרץ בצבא ההגנה לישראל. בעודי יוצא מבסיס גלילות יום אחד, תפסתי טרמפ עם קצין צעיר ונמרץ אחר שבדיוק נסע לתל אביב לבזבז את משכורת הקבע הראשונה שלו על דיסקים (אחחח, הפעם הראשונה שאתה מקבל משכורת של גדולים ומרגיש שאתה יכול לרכוש את העולם). האווירה באוטו הייתה טובה כי הסתבר ששנינו אוהבים ממש את אותה המוזיקה. אחרי שדיברנו על פיונה אפל ו-The Divine Comedy הוא אמר שהוא מתכנן לקנות בחנות את החדש של Ed Harcourt. שאלתי, בתמימות, "מה, את Here Be Monsters?". והוא אמר "בוא'נה, אם היית בחורה הייתי מזמין אותך לצאת." שתיקה מביכה השתררה באוטו. יש משפטים שקצינים במדים פשוט לא אומרים.

אז אד - השיר הבא הוא בשבילך. אם היית בחורה, לא היו קוראים לך אד.




ונחתום בקטע היפ הופ צרפתי. נשבע לכם, באמת הייתי מקשיב לסופר גרופ הזה (ועדיין קצת היום). למרות שאני לא מבין את השפה, הקולות שלהם והמקצב שלהם היו כמו כלי נגינה עם מבטא מגניב, קצת מעבר לשנסונים וניחוח הפרומבואז. תודה לאייל ערן שחשף אותי אליהם בפעם הראשונה. תודה אייל, אם היית בחורה הייתי שואל את עצמי למה עשית קרחת.



זהו, בברכת "מה אנחנו אשמים שאתה בטריפ?"
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
שנת 2000 זה נוסטלגיה? אלוהים, אני זקן.

מחשבות על אמביות

בימים כאלה של קיץ, אני שוב חושב על אמביות.
לא, זה לא שאני עסוק בלחשוב על אמביות כל הזמן, אחרי הכל, למי יש זמן להרהורים זואו-פילוסופיים ללא תשלום? אבל לעתים בתוך סבך הדימויים המחוטבים המפציצים את חושינו ומוחותינו המסכנים, יש אסוציאציות חופשיות שגולשות הישר לתוך התת מודע ושולפות משם, מה לעשות, אמביות.
למה אמביות? כי אמביות הן האנדרדוג הנצחי. אמביות הן האדם הנחמד שלעולם לא יצליח להפוך לסלבריטי. אמביות הן הרעיון המעולה שלעולם לא יהפוך לאקזיט. אמביות הן אני ואתה וכל המעמד הבינוני - שקטות, נושאות בעול, שקופות למקבלי ההחלטות, סובלות מלחץ הפיתוח המואץ ורק מנסות לדאוג לילדים.
אז אני אומר - בואו נשנה את זה! אמביות לא צריכות לסבול רק כי הן אמביות! אני מציע שכל אחד ייקח על עצמו משימה השבוע - להכיר ולו אמביה אחת בשכונה שלו, ולספר לעוד איש אחד בעולם על אמביות. ואולי, רק אולי, אמביות יהיו מה שיחבר בינינו לבין העמים שמסביבנו, בעיקר בתקופה סוערת זו כשגבולות מתעצבים מחדש ותפיסות עולם מתמוססות כמו אבקת זיפ במי ברז.

בשלב זה, כאשר צבא הקוראים המתוסכלים נוקש על דלתי בעדינות ובידם קלשונים ולפידים, אפנה להציג את נושא הפוסט הזה: האמביות (אאהההההה....לא עם הקלשון, בחייאת!)

אמביות (קוראים את זה Embia) שייכים לסדרה Embioptera והם חלק מקבוצה קטנה ומכובדת הידועה בשפה המדעית כ"חרקים שאף אחד לא שמע עליהם, וחבל". עכשיו, תבינו: לא לדעת שקיימת סדרה של חרקים זה לא לדעת למשל שקיימות חיפושיות, שיש תיקנים בעולם, לא להכיר את החיה "פרפר". כלומר, זו קבוצה עם מאפיינים יחודיים וסיפור חיים מרתק שרק חנונים שקוראים את האנציקלופדיה של החי והצומח להנאתם, כרך 3, עמודים 59-61 יכירו (לא שאני אחד כזה, כמובן). יש שיקראו לזה מסע צלב אבוד, יש שיאמרו "הוא חולם בהקיץ", אבל לא אכפת לי - קבלו אותן!

זו אמביה (זכר):

האמת, אולי פגשתם כאלה עומדות ליד המנורה שלכם. גוף גלילי ומאורך, כנפיים (רק לזכרים), רגליים שמנמנות וחולצות טי-שירט היפסטריות.

אז למה לי? (שואלים הנאו-ליברליסטים התועלתניים) למה לי להכיר אמביות? ובמה הן עוזרות למין האנושי?
אופפפפף. נלך מהקל אל הכבד:

1. הן ממש חמודות. אין להן לסתות גדולות (הן צמחוניות ומכרסמות עלים וחתיכות צמחים) אין להן מחושים ענקיים (הן לרוב מסתובבות מתחת לאבנים או לקליפות עצים ולא צריכות לאתר דברים ממרחקים גדולים) אין להן עוקץ או ניבים או בלוטות ארס נוטפות חומרים מסריחים. בקיצור, הן השותף האולטימטיבי לדירה בתל אביב. אני אומר, אם אתם מחפשים חרק סימפטי להתחיל איתו יד ביד את המסע בעולם האנטומולוגיה, למה לא אמביה?

2. הן יודעות לתפור. כמו שכל אחד יודע, ברגעים הקשים אתה רוצה שיהיה לידך מישהו שיודע איך להכין ווסט עם צווארון סיני וכיס לעטים. כל האמביות הן בעלות בלוטות משי ברגליים הקדמיות השמנמנות שלהן. הן משתמשות בהן בכדי ליצור מחילות של משי מתחת לאבנים ומתחת לקליפות עצים. המחילות האלה מגינות עליהן מהתייבשות, מטורפים ומחנונים שהופכים להן את האבן (ומכריחים את הבנות שלהם לבוא לראות כי באמת "זה רק בשבילן, הן נורא נהנות מזה. אוי תראו, אמביה!").

3. הן חונות מעולה ברוורס. בגלל המחילות הצרות הללו, לא תמיד לאמביה יש אפשרות להסתובב (ואני נזכר בסצנה המעולה מאוסטין פאוורס). ולכן אחד הפיצ'רים המעולים באמביות היא שהן יכולות לנוע קדימה וברוורס באותה המהירות. אם זה נראה לכם טריוויאלי אנא נסו לרוץ 100 מטר לגברים אחורה. אנחנו פשוט לא בנויים לזה. זו אחת הסיבות שלאמביות יש בקצה גופן שני זיפים מפותחים (נקראים צרצי, כמו המלכה ב"משחקי הכס") שהם כמו מחושים אחוריים שמאפשרים לאמביה לחוש מה קורה שם מאחורה.אצל הזכרים בעלי הכנפיים, בסיס הכנפיים הוא גמיש כך שהכנפיים מתקפלות מעל הראש שלהם בזמן הריצה אחורה.

4. הן אמהות למופת. האמביות חיות בקבוצות מתחת למחילו המשי שלהן, אךבעוד שהאמביה האבא הוא לא בדיוק אב מודרני ומעדיף ללכת לראות משחקי כדורגל אצל חברים, האמביה האמא היא אמא נהדרת - היא מטילה את ביציה בתוך מחילות המשי שלה ואז דואגת ושומרת על הילדים עוד כמה ימים אחרי שהם מגיחים. יש מינים בהם האם אפילו מאכילה את הצאצאים בחתיכות של צמח לעוס. ואם אמא שלכם אי פעם לעסה בשבילכם את הירקות שלכם, אתם בוודאי יכולים להעריך את גודל ההקרבה הפולנית. ומעניין לראות שדאגה הורית לצאצאים קיימת דווקא בכמה חרקים בקרב קבוצות פרימיטיביות יחסית כמו אמביות, צבתנים ותיקנים.

השתכנעתם? לא?
אז לא משנה. שיהיה לכם בהצלחה עם הג'וקים. אבל אם אתם צריכים לתפור עניבת משי, אל תבואו אלי לבכות.

ונסיים בשירים על פרסום, תהילה ותוצאותיהם:

Smash Mouth מעידים על עצמם שאינם העיפרון המחודד בקלמר, אבל יש להם את כל מה שצריך כדי להיות מפורסמים וגיבורי על. חבל שהקליפ שנראה מודבק כמעט כמו תוספות השיער של בן סטילר.



בנימה אחרת לגמרי, ניק דרייק הסתוי לנצח מצליח לגרום לך לרצות ללבוש סוודרים ולעשן מקטרת גם באמצע הקיץ הישראלי. ולשמוע ממנו על איך התהילה יכולה לבוא רק לאחר שאתה קבור באדמה, יש בזה איזו אירוניה דקה וחמצמצה.




ודיוויד בואי (מתוך הסרט Ziggi Stardust and The Spiders from Mars) שר את מה שהוא (בהעדר מילים טובות יותר) השיר הכי מעולה שכתב. ואני יודע שיש לו את Fame אבל זה יותר טוב.



בברכת "אין הסלבריטאי מעיד על גסיסתו"
נתראה בפוסטים הבאים

עוד חולייה בשרשרת

בזמן האחרון, אני מוצף במוזיקה מעולה. בתזמון קוסמי כמעט, נחתו אצלי במערכת כמה דיסקים ישראלים שעושים לי טוב באוזן וכבד בנשמה (כי חלקם, אם לומר את האמת, לא בצד העליז והצייצני של הסקאלה). כולם מוקפדים, עמוקים ולא עושים הנחות במוח ובאוזן. והיפה הוא, שאפשר לשזור את כולם בשרשרת של קשרים (פרסונאליים, תמטיים ופיננסיים - פרטים בהמשך הפוסט):

אביב גדג' פותח את השרשרת שלנו עם הדיסק השני שלו (שלא במסגרת "אלג'יר). גדג' לוקח את הרוק המעט מזרחי טיפה מתקדם שלו צעד אחד הלאה. הוא ממשיך לדבר על הפער בין מוצא לזהות, על הקו הדק בין דתיות מושבניקית לחילוניות תל אביבית - והכל באווירת פליטות וניכור. אבל עזבו את המילים (סתם, אל תעזבו את המילים - גדג' הוא משורר והמילים שלו הן לב העניין פה) זה דיסק גיטרות, שלא מתבייש להיות דיסק גיטרות, שמאמין בכוחה הגואל של הגיטרה להכניס את המאזין לטרנס בו המילים יכולות להיכנס לו לתת ההכרה כשהראש מתנענע עד אובדן צלילות.

"כל אבן שפגעה בי
היא עוד אבן
שאיתה אבנה את הגשר"



החולייה הבאה שלנו היא הבסיסט של גדג' - יהוא ירון. ירון הוציא ממש בימים אלה את הדיסק השני שלו "אמן השכנוע העצמי". גם הוא, כמו גדג', אמן עם צליל מאוד ייחודי וקול שלא יכניס אותו ל-Voca People אבל יחרוט לכם בנשמה כמו ענף בחול ים  וישאיר אחריו שבילים וציורים שתצטרכו צונאמי בכדי למחוק. אם הנושא המרכזי של גדג' הוא פליטוּת, אצל ירון מרגישים בעיקר זעם: זעם על עצמו, על העולם שהוא רואה אותו בלי פילטרים, על האנשים ששותקים אל מול המציאות הזו. זה אוסף של שירים חשופים כל כך ואינטנסיביים כל כך שלרגע אתה רוצה להושיב אותו בצד ולהגיד לו "תנשום, חביבי. תנשום. רוצה חיבוק?" איש של תהומות ושיאים.

"כל האש שבוערת בי, את כל האש הזו אתן לך
אם תלכי יחד איתי אל התהום הגדולה הזו"



שרשרתנו ממשיכה עם רות דולורס וייס, שעושה את קולות הרקע (יחד עם הילה רוח) בדיסק של יהוא ירון. מי שלא פגש עד היום בדולורס וויס, שיעשה לעצמו טובה ויפגוש. מדובר באחת הזמרות המדהימות ביותר ששרות מעל במותינו. הקול שלה אינו חלק ומדוייק כמו נניח חווה אלברשטיין אלא יותר זוהר, מחוספס, פוצע, פצוע, מתפוצץ, נסדק, עמוק, עדין, כועס ובוכה. כל הימהום שלה ליד הפסנתר - מלמיליאן. היא הוציאה (כבר לפני זמן מה) דיסק כפול בשם My Middle Name Is Misery עם גרסאות כיסוי לשירים באנגלית (כולל ביצוע בן יונה ל-Toxic של בריטני ספירס). ברוב השירים שם היא יחסית מיתנה את נטייתה לנסוק ווקאלית כמו צוות האווירונאוטיקה של חיל האוויר. אבל הגרסה שלה ל-Feelin' Good (שמוכר בביצוע של נינה סימון) מראה את כל הטווח שלה - מאבקת פרפרים ועד ספינות חלל מתרסקות. (אני תוהה האם עשיתי פה בילד אפ מוגזם) (לדעתי לא).
"Birds flyin' high, you know how I feel
Sun in the sky, you know how I feel"



וכדי להמשיך את השרשרת, אהההה, הממממ, אומפ, ובכן, אה! כמובן! נינה סימון היא אפרו אמריקנית והשיר הבא נקרא "אני אפריקאי"! (פיו! זה עבר חלק). הבילויים הוציאו דיסק חדש - "הורה הסלמה". הייתי בהופעה שלהם לפני שבועיים וקשה לי להכניס בפסקה אחת את הערכתי והערצתי ללהקה הזו, אבל אסתפק בזה: הם כותבים שירים שאף אחד אחר לא יכול לכתוב, מלחינים בצורה שאף אחד אחר לא מעז להלחין, מבצעים ברמת דיוק ווירטואוזיות שקשה למצוא במחוזותינו והם מתעלמים מכל חוק, כתוב או לא כתוב, לגבי מה להקה צריכה לעשות. השיר הזה הוא, לדעתי הצנועה, הטוב באלבום: התנצחות עיקשת עם האדם שנהיית - הויתורים, המחילה על העקרונות, השיכחה של הרצון להיות מישהו טוב יותר. הפחד שהמעשים שלנו לא משנים את העולם המחורבן הזה והתקווה בדמות האמנות, שגם אם לא תשנה דבר - אי אפשר שלא לעשות אותה.

"אין דבר שתאמר שיכול לעצור את שטף הדם
ובכל זאת אולי לעמוד ברמזור עם תוף המרים"



החולייה הבאה מקושרת על ידי תכנית פיננסית: את "הורה הסלמה" הוציאו הבילויים באמצעות ה"בילותרום" - איסוף כספים באינטרנץ. זו שיטת המימון החדשה בה האמן עוקף את המסלול הרגיל ופונה ישר אל הקהל - אם אתם מעוניינים לשמוע, קנו את האלבום מראש. זו השיטה בה הוציא גם יהוא ירון את הדיסק שלו וגם שרון בן-עזר, הלוא היא אליוט - שהוציאה את הדיסק האחרון שלה "5772". בניגוד לדיסקים הקודמים אין פה קולות נקרעים, מוזיקה עוקרת קרביים ודברים שמעולם לא שמעתם. אבל יש פה צלילים מעולים על הקו של רוק, פופ, ג'אזי, אלקטרוני ואפילו קצת קאנטרי. אליוט צלולה ובהירה, פוליטית ואישית ומאוד מוקפדת. מחד היא משתמשת בטקסטים קשים מאוד עם ליווי נעים ("אתם ואנחנו") ומאידך נותנת לטקסטים נעימים טיפול שמוציא מהם את המעורער והאפוקליפטי ("אבא שלי").
"אתם ואנחנו
הרוטב על מעדני המערב"
(גילוי נאות - השיר הזה ארוך, אבל שווה את המאמץ)


זהו. לכו, קנו, תורידו (אל תורידו, קנו - זה מגיע לאמנים האלה) תסגרו את החלונות, תגבירו את הווליום ותקשיבו למילים. יש נביא בעירנו, הרוק לא מת.

בברכת "Bring my own chains?"
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
בלי קשר לשרשרת הנוכחית - כל מי מקוראי שהוא הורה לילדים, אני ממליץ ממליץ ממליץ על "הרחק הרחק בארץ כוש" של יונתן אבישי. אבישי הוא הפסנתרן של להקת הג'אז-פאנקי-מוזיקת עולם "Third World Love" ומוזיקאי חמוד ביותר. הדיסק הזה הוא של שירי ילדים כאשר חוץ מאבישי שרים כאן גם רונה קינן, ישראל גוריון, עידו מוסרי ועוד. כמו כל דיסק ילדים טוב באמת, המוזיקה פה לא מתיילדת ולא מתנחמדת. שירי ילדים עם השפעות צועניות, אפריקניות, בלוזיות וכיפיות - חינוך מוזיקלי אמיתי לילדי הדור החדש.



זהו.

זימזומים

שלום חברים,
עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה שדיברנו. בינתיים הגיע הקיץ, הרים את הטמפרטורות ועימו את שפע המינים באטמוספירה המקומית. אני בטוח שכולנו נרגשים ממפגש האינטימי ורב הרבדים עם עולם החי האנטומולוגי השופע בחצרות הבתים וליד המנורות. האם חזיתם כבר בעשקוצים? האם יצא לכם לדבר עם ארימחוש? האם יש לכם קמפוניות ליד הבית?
איכשהו, נראה לי ששום חרק לא יצליח לתפוס את אור הזרקורים ותשומת הלב האנושית בעונת הקיץ כמו שמצליחים היתושים. מעטים החרקים שנשאלתי אודותם כל כך הרבה פעמים את שאלת ה"אז למה הם טובים?" כמו יתושים. אנחנו מחפשים ברמה המטאפיזית הצדקה לקיומם של הדברים הקטנים שמעצבנים אותנו, בעוד שהסיבות להתעצבן קיימות שם כי אנחנו נותנים להן להיות קיימות ומתעקשים לחזור ולגרד באותו מקום שוב ושוב (ועל הדרך השחלנו פה לקח פילוסופי שאפשר להדפיס גם במגזין "חיים אחרים". אחחח, כתיבת בלוג היא חוויה כה מספקת).

אז ננסה היום לענות על כמה מהשאלות שטורדות את דעתו של כל אדם שעסוק בלגרד חלק גוף שהוא אפילו לא ידע שטכנית ניתן לעקוץ אותו:

האם כל היתושים עוקצים? ממש לא. יש הרבה מאוד מיני יתושים, רבים מהם לא עוקצים, מאלה שעוקצים - רבים מהם יעדיפו לעקוץ חיות אחרות ולא בני אדם, מאלה שעוקצים בני אדם - 50% הם זכרים שאינם עוקצים אף אחד ורק מעופפים להם ושותים צוף בחינניות עד שמוחצים אותם על לא עוול בכפם החרקית.
אז בתכל'ס, מי שגורם את הצרות הן הנקבות של כמה מיני יתושים (בעיקר כולכית הבית ויתוש הטיגריס האסייתי). מאחר שהן האחראיות בצוות על הפקת יתושים חדשים, הן צריכות כמויות של חלבון שאי אפשר להשיג סתם מצוף ולכן הן שותות דם של יצורים שלא מרחו ציטרונלה. הזכרים כן נכנסים לבית שלכם, כי הם מחפשים Babes לפי הזמזום שלהן למטרות סטוץ.

יתושה באמצע סעודה

למה העקיצות מגרדות? שאלה טובה - הרי עדיף היה ליתושים שאף אחד לא היה מרגיש בכך שהם עושים את המעשה הנפשע שלהם. ובכן, כשהיתושה רוצה לשתות דם מקורבן תמים (נאמר, ילדה בת 4 ושלושת רבעי שמנסה לישון והוריה ממש ממש ממש רוצים שהיא תירדם כבר) היא נעמדת על הקורבן התמים, חורצת חריץ קטן בשכבת העור העליונה, מכניסה את ה"חדק" שלה פנימה ומחפשת דם לשתות. עד כאן, אין בעיה - כשאנחנו נשרטים שריטה כזו קטנה אנחנו בדרך כלל לא מיד מתחילים להתגרד. הבעיה היא שכדי שהיתושה תוכל לשתות את הדם בלי שיסתם לה הצינור, היא מפרישה קודם פנימה רוק שמכיל חומרים נוגדי קרישה, אך מערכת החיסון שלנו אינה אוהבת את החומרים הללו ולכן מופרש באזור היסטמין, חומר שגורם לכלי הדם שלנו להתנפח. בשלב הזה קורים שני דברים: א. לילדה בת הרבע ל-5 יש בליטה קטנה בעור ו-ב) העצבים שבאזור נלחצים על ידי ההתנפחות הזו ושולחים אלינו תחושה של עקצוץ וגירוד. בשלב הזה הילדה הקטנה מייבבת "אמאאאאאא מגרד לי" וההורים שכבר לא ישנו לילה רצוף בשנה וחצי האחרונות פותחים במסע ונדטה כנגד היתושה שנגמר בסימן לא יפה אך אומנותי על הקיר.
יתוש בתעופה

איך נמנעים מעקיצות יתושים? 
כאן יש כמה תשובות (אני מניח שאתם רוצים להימנע מתכשירים מסריחים, חומרים כימיים באוויר הדירה ומערכות חשמליות ששורפות יצורים חיים) :
א. מתרחצים - יתושים נמשכים לריחות גוף וחומרים הנמצאים בזיעה. למעשה, אחד מהדברים שמושכים יתושות יותר מכל הוא גרביים מסריחות. כך שהיגיינה אישית תעזור לכם להיות גם אנשים מקובלים יותר בחברה וגם אנשים שנעקצים פחות.
ב. יושבים במקום ולא זזים - יתושים מאתרים קורבנות מרחוק בכמה אמצעים, אחד מהם הוא ראייה. כלומר, אם אתם רצים ומנופפים בידיים וצורחים "יתוש! יתוש! יהודים הושיעו!" אתם רק מקרבים את הקץ. לעומת זאת, אם שואלים אתכם למה אתם רובצים בלי לזוז מול המסך כבר שלוש שעות אתם יכולים לענות שאתם מנסים להימנע מעקיצות.
ג. להימנע מקרמים - הרבה תכשירים לעור שמכילים חומצה לאקטית הם בעצם חומרי משיכה ליתושים. הימנעו מקרמים שברכיבים שלהם רשום Alpha hydroxy.
ד. מפסיקים לנשום - אחד מהאמצעים המרכזיים של יתושים למציאת קורבנות הוא זיהוי הפחמן הדו חמצני שבנשימתנו. כך שמי שיצליח לא לנשום, יהיה כמו ארנולד שוורצנגר ב"הטורף" כשהוא מכסה את עצמו בבוץ וכך חומק מראיית האינפרא אדום של החייזר וכולם בבית צועקים "יאללה, ארנולד! יאללה ארנולד!" ואז הוא מרביץ לחייזר ונהיה מושל קליפורניה.
ה. מפעילים מאוורר - יתושים מאתרים את כף היד המתקרבת בכדי לשטחם באמצעות תנודת האוויר שהיא עושה. למעשה הם כל כך רגישים שרק הנפת היד באוויר כבר גורמת להם להימלט על נפשם. אך כשאתם מפעילים מאוורר היתושה מרגישה את האוויר זז כל הזמן ובעצם נמצאת במצב מתמיד של "יד! יד! יד! יד! יד! יד?!" המקשה עליה לתפקד.

זהו, נסיים את הערב עם שיר אחד רלוונטי ועצבני, ושירים על דברים מעצבנים באופן כללי:

פרל ג'אם מבצעים עם בן הרפר את שיר היתושים הגדול ביותר שנכתב (לרוע המזל, אין הרבה תחרות). האם זה היתוש המטאפורי? היתוש הנפשי? היתוש התיאולוגי? מה זה משנה - שגיעו לארץ כבר!



פרנק זאפה מתעצבן מתעצבן מתעצבן כשמרביצים לגורי כלבי ים. ומה הייתם עושים במקומו? גם אתם הייתם מתכופפים ומרימים כפפה מלאה בנדיבות בגבישי שלג צהובים מהמקום הזה בו כלבי ההאסקי משתינים והייתם שמים את השלג הצהוב הקטלני אל תוך עיניו הקטנות בתנועה מעגלית נמרצת שאינה מוכרת לאנשים באזור זה אך בוודאי תחליף את כריש הבוץ במיתולוגיה שלכם הנה היא מתחילה - התנועה הסיבובית - שפשפו!




פיונה אפל פשוט מתעצבנת על כל המין הגברי (שאני חייב להודות, עושה דברים די מפגרים לפעמים)



נו, אני לא יכול לסיים את הפוסט בהרגשה מעוצבנת. נסיים באחד השירים הנחמדים ביותר שנכתבו מעולם -
סיימון וגרפונקל סתם הולכים ברחוב בניו יורק ומרגישים ממש אבל ממש סבבה עם עצמם (השיר כנראה לא נכתב בקיץ):




בברכת "זה מעצבן, כן כן, כן כן כן, זה מעצבן"
נתראה בפוסט הבא.

שתו עוד מים

הקיץ בא, ועימו השאלות הקיומיות:
מה תהיה אופנת הכפכפים השנה? האם זו באמת הלחות, ולא החום? האם השנה תהיה שנה של אבטיחים בני נעוות המרדות כמו בשנה שעברה? ומה זה לעזאזל הדבר מרובה הרגליים שנחת לי הרגע על הרשת של החלון הצילו אלוהים אדירים זה נראה כמו דרקון עם שש רגליים ושני עוקצים של עקרב שמישהו יקרא לאנטומולוג בשם האל (אם אתם מאמינים באל כלשהו ואם לא פשוט) תקראו לאנטומולוג כבר!
מכל השאלות שנשאלים אנטומולוגים חובבים, אין שאלה נפוצה יותר ומובנת יותר מהקלאסיקה: "זה מסוכן?". אז לכבוד הקיץ שהגיע כתבתי מדריך קצר של דברים נהדרים (ופוטנציאלית מגעילים, תלוי בנטיות שלכם) שיכולים לנחות על אדן חלונכם. למי שקשה לו עם דברים כאלה, שמתי לאורך הפוסט תמונות של חתולים.


יתושי ענק: מתישהו במהלך תחילת האביב בוודאי נכנס לכם לחדר יתוש ענקי ומרפרף. לא מעט אנשים עושים את החשבון - "יתוש קטן = מעט אובדן דם, יתוש גדול = באפי, הצילו!". אבל אין מה לדאוג, מדובר באמת ביתושים, אך הם אינם עוקצים כלל. זו משפחה שנקראת הטיפולתיים (Tipulidae) וליתוש קוראים טיפולה. הם אוכלים צוף פרחים ובאופן כללי הם די מטופשים. אנא, התחשבו ברגשותיהם.
דרגת סיכון: 0.
מה לעשות כשמוצאים: בחמלה רבה להעיף אותם החוצה מהבית.


רימות של זבובים - הקיץ הוא זמנם של הזבובים. מזג האוויר החם והלח מאיץ תהליכים של רקב, פיכסה ואיכסה. אלה בדיוק התנאים בהם אוהבים זחלי הזבובים, או בשמם המדוייק - רימות, להתפתח. ולכן נא לא להתקשר אלי עם שיחות של "מתן, גוועלד! כל הבית שלי מלא בתולעים קטנות ולבנות! האם הן מעבירות מחלות? האם יש לי פה עסק עם כת השטן?! האם חייזרים פולשים אלי ברגע זה?" התשובות הן לא, לא ואולי. פשוט שכחתם חתיכת בשר בפח הזבל שלכם. תסגרו את הפח היטב ותזרקו את השקית לעתים קרובות יותר ונוכל למנוע מקרים כאלה. וחברים, הכללים האלה נכתבו בהמולימפה.
דרגת סיכון:
2 (כי יש אנשים שמגעילות רבה מדי מקצרת את חייהם)
מה לעשות כשמוצאים: לתלוש את השערות, לצרוח, למצוא את הפח ממנו יוצאות החברלייציות ולנקות יותר טוב את הבית.



עכבישים - תקצר היריעה וכמות האותיות במקלדת QWERTY ממוצעת בכדי להעביר את מידת ההערכה וההערצה שאני רוחש למכונות ההרג הקטנות ומתומנות הרגליים האלה. בואו נחתוך למרדף, כמו שאומרים באנגלית: כל העכבישים הם ארסיים. אני חוזר - כל העכבישים הם ארסיים. זה לא משהו אישי נגדכם, ככה הם אוכלים. ועם זאת, האם כל העכבישים מסוכנים לאדם ויש לחסלם לאלתר? ממש לא - רוב העכבישים א. לא ינשכו אתכם אלא אם כן ממש ממש תכריחו אותם ב. הם בעלי לסתות כל כך קטנות שגם אם הם היו רוצים הם לא היו מצליחים לחדור את העור שלכם ג. עסוקים רוב היום בלאכול את שאר החרקים שמגיעים לכם לבית ולחצר וחוסכים לכם ג'וקים, יתושים וזחלים של פרפרים בקמח. אז את רובם המכריע אנחנו מחבבים מאוד, כולל את אלו עם הרגליים הדקות שבונים רשתות בפינת החדר (נקראים רעדנים).
לרוע המזל, אכן יש גם בארץ יוצאים מן הכלל שעלולים לגרום נזק ממשי (ראו ערך אלמנה שחורה שקיימת גם בחצר שלכם וששן חום שברגע זה אוכל חרקים מזיקים במרתף שלכם). לכן כלל היסוד הוא - לא להרים עכבישים בידיים.
רמת סיכון:  6 (בגלל שתי הדוגמאות השליליות שציינתי).
מה עושים כשמוצאים: עוצרים להתפעל מהאסתטיקה, המכניקה והאישיות של החיות המופלאות האלה, ואז נותנים להם להמשיך בדרכם.



דבורים / צרעות - אף שרבים מחברים את שני המקרים האלה, ההבדל בינם גדול למדי. דבורים הן חרקים חברתיים עם זחלים צמחוניים. הן מאכילות אותם בתערובת של צוף ואבקת פרחים ולפיכך חלק לא מבוטל מעבודתן היומית הוא ללכת לפרחים ולאסוף. דבורים יעקצו אתכם רק אם תחזיקו אותן ביד או אם תאיימו על הכוורת שלהן. הקצה של עוקץ הדבורה הוא משונן כמו צלצל ולכן ננעץ בעורכם בזמן העקיצה, וכשהדבורה מתרחקת היא (אזהרת מגעילות! אזהרת מגעילות!) נקרעת לגזרים וכל המערכות הפנימיות שלה נחשפות. יש לכך כמה סיבות, אב בעיקר כך משתחררים לאוויר חומרים כימיים שמתריעים לדבורים אחרים על הימצאו של איום בסביבת הקן והן באות בהמוניהם עם חולצות של "לה פמיליה". 
צרעות, לעומת זאת, הן חרקים חברתיים עם זחלים אוכלי בשר. מה שמסביר את משיכתן הבלתי מתפשרת למנגלים ולסנדוויצ'י פסטרמה שהושארו לבד. בניגוד לדבורה, העוקץ של הצרעה מחודד והיא יכולה לעקוץ אתכם מספר פעמים בלי למצמץ, ואז לעוף לספר לחברה. לפיכך, צרעות הן גם יותר מנייאקיות ועוקצות גם סתם כי עצבנתם אותן ולא נתתם להם פסטרמה. הצרעה הערסית ביותר היא כמובן הצרעה המזרחית, aka הדבור, שעלולה לתקוף אתכם סתם אם היא רואה אתכם עם ספר של נועם חומסקי.
דרגת סיכון:
דבורים - בדרך כלל 3, אלא אם כן פיתחתם רגישות ואז התייעצו עם רופא. (אנקדוטה: אני קצת רגיש לעקיצות של דבורים ולכן כל הפעמים שסטודנטים ביקשו ממני לצלול לרשת החרקים שלהם ולתפוס בשבילם חרק מסוכן כי הם "לא מעזים" ואני "בעל ניסיון" היו בעצם התגרות במוות. אבל נו מילא).
צרעות - 6
מה לעשות כשפוגשים:
דבורים - לנפנף תוך היסטריה מינימלית. הדבורה בדרך כלל מאוד מעוניינת להמשיך לדרכה ולא להתעכב איתכם.
צרעות - להתרחק תוך שמירה על קשר עין. נפנוף היסטרי עלול סתם לעצבן את הצרעה. אני בדרך כלל מניח בצד חתיכות בשר כקורבן לצרעות, שילכו לשם ולא אלי. אבל אני צמחוני, אז אני פחות קשור לבשר של המנגל באופן כללי.

נעצור פה, לפני שאאבד את שלושת הקוראים שעוד נשארו לי ונסיים את הערב בשירים על קיץ:

ג'יינז אדיקשן, שכבר התארחו פה פעם, שרים שיר אהבה שיכולה להתרחש רק בקיץ.



ולקלאסיקה - מונגו ג'רי שרים מה אפשר לעשות בקיץ, ולא באף עונה אחרת. הרשימה כוללת פאות לחיים עצומות ונשיפה לבקבוקי שיכר.



ורג'ינה ספקטור מתהלכת בעיר בקיץ ומספרת פרטים אינטימיים לזרים גמורים ("מחשופים, מחשופים, מחשופים")



בברכת "לא, זה לא מסוכן",
נתראה בפוסטים הבאים.

Tom Waits for Nobody

גם ברגעים הקשים, כשנדמה ששום דבר מעניין לא קורה במוזיקה האמריקנית, כשנדמה שהאומה הגדולה הזו מדרדרת לשופוהוליקיות פלסטיקית ושטחית ותו לא, אני נרגע ואומר לעצמי: "אבל יש את טום וויטס". העובדה שהאיש הזה מצליח באופן עקבי ויש לו קהל מעריצים שרופים והצלחה מסחרית גם ברגעיו המסובבים ביותר, מראה שיש עוד סיכוי לחברינו שמעבר לאוקיאנוס.
(יש לי תיאוריה דומה על מטקות - העובדה שמשחק הים הפופולארי בישראל הוא משחק ללא תחרות בו אין מנצח ומפסיד והקצב נקבע בהכרח על פי החלש יותר ולא על פי החזק - מראה שיש סיכוי גם לעם ישראל. ואימרו אמן).

אז הפוסט הפעם מוקדש לזמר, השחקן, מספר הסיפורים, ההוגה והשפוך - טום אלן וויטס. איש שבדק את מעמקי ארון הכלים העומדים לרשותו של מוזיקאי, את גבולות יכולת ההאזנה של הקהל שלו ובעיקר את עומק מיתרי הקול שלו. לרוב הוא נשמע כאילו הוא מגרגר וויסקי, בוץ, יהלומים ודבש מדי ערב לפני השינה, ובעיקר לא נשמע כמו אף אחד אחר שאני מכיר. אין לי שום כוונה לעשות את הפוסט הזה כמאמר מסודר עם עובדות כרונולוגיות כמו חיקוי וויקיפדיה זול (למי שמעוניין - והרי העובדות), אלא לדגום רגעים שמדגימים את הוורסטיליות, המקוריות והעומק של האיש הזה.
ורק לפני שנתחיל, קשה להבין עד כמה וויטס הוא מגוון ורב פעלים. השרתים של גוגל היו קורסים אם הייתי באמת מנסה להכניס פה את כל השירים המעולים שאני רוצה להמליץ עליהם. אז מי שרוצה, אני ממליץ על הפלייליסט הבא: זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, ולמתקדמים - זה.

האמת, שיש לא מעט אנשים שעבורם וויטס הוא פשוט זמר חביב וצרוד שמזמר שירים נעימים וג'אזיים בליווי פסנתר, כוס וויסקי וסיגריה זולה. מי שרוצה להישאר עם האשליה הזו, מוזמן להישאר עם האלבומים הראשונים שלו (ואגב, זו אופציה לחלוטין מקובלת. לא חייבים להתקדם למקומות בהם הוא השתגע לגמרי). הדיסקים הראשונים האלה - Closing Time המינורי, The Heart of Saturday Night המגוון יותר ועד Blue Valentines שהוא אחד הדיסקים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי - הם צלילה לחיי הרחוב ושברונות הלב של אדם באמריקה של החלומות העקומים. סיפורי פשע ומערכות יחסים שלא צולחות, בארים אפלים, משקאות זולים ושמחות קטנות. אפרופו שמחות קטנות - הדואט הזה שלו עם בט מידלר על שני אנשים שלא מדברים עם זרים ולכן לא מצליחים להכיר אף אחד - הוא פנינה קטנה ושנונה:




בבסיס, וויטס הוא מספר סיפורים. הוא לוקח את המאזין רחוק ועמוק לתוך עולם רחוב, מלא בטיפוסים שרובנו עוברים לידם ברחוב אלנבי (או מקבילו בארה"ב) ואולי אפילו מאיצים את צעדנו. הוא מתיישב לשיחה עם הבחורה האבודה בבאר, הוא מאזין לזקן הממלמל לעצמו וחורט את הסיפור בזיכרונו, הוא שוכב, נדוד שינה, במוטל אמריקני ומקשיב למים זזים בצינורות. ואז הוא גם שר את כל זה (פה בהופעה חיה):



נקודת המפנה שלו הייתה באלבום "Swordfishtrombones", בו וויטס הבלאדיסט, ה"נורמאלי" יותר ירד למחתרת ומתחת לפני הביצה עלה וויטס אחר, אקספרימנטלי יותר. הוא התחיל לשחק עם סגנונות, עם נגנים ובעיקר עם כלי נגינה. בשלבים מסוימים, זה נשמע כאילו הוא מנגן על כלי העבודה בסככת הכלים שלו ואוסף בקבוקי הד"ר פפר השבורים שהשכן שלו שומר מתחת לבית. משום מה, ככל שהוא התרחק מהמיינסטרים, ההצלחה שלו וההערכה אליו רק עלתה (מזכיר את השבירה לאלקטרוני של רדיוהד). אבל נראה לי שהרבה מהמעריצים שלו פשוט קיוו שפעם יחזור אליהם טום וויטס האהוב והישן. זה מסביר למה השיר שרוב הישראלים מכירים מהדיסק הזה הוא In the neighborhood (או שזה בגלל שקוטנר שם את הקליפ שלו ב"זהו זה"), למרות שהוא ממש ממש ממש לא מייצג את רוח האלבום:



לעומת זאת, לא כל האנשים מתחברים לשירים כמו זה, דווקא מתוך הדיסק המצליח ביותר שלו והמשפיע ביותר שלו, Rain Dogs. זה וויטס במיטבו - מלחשש, מאנפף, יושב על מקצב של מרימבה ותופים מוזרים עם מנגינה שאי אפשר להוציא מהראש (וסולו גיטרה שעושה דברים מגונים לגמרי):



הדיסקים האחרונים של וויטס הם צעידה על הקרום הדק של ביצה אפלה. לפרקים הוא מלודי ואפילו נעים. לפעמים הוא פסיכי ודוקר. אבל הוא תמיד מעמיק ומחדש ומאתגר. אם לא בא לכם על פסיכיות ואתם מחפשים משהו נעים, נסו את זה:



אבל אם אתם אוהבים פסיכיות ועוד לא שמעתם את Bone Machine, תקשיבו לצליל של הגיטרה בשיר הבא ושירו במלוא גרון: "When I see my parents fight, I don't wanna grow up"




ורק כדי שלא נסיים באווירה כל כך עגומה, נסיים בשיר הסיום של Rain Dogs, שעומד בשלישייה הראשונה של שירי סיום שאני מכיר (עם חבריו הטובים Rock 'n' roll Suicide של בואי ו-Indifference של פרל ג'אם). וויטס עם להקת לוויות ניו אורלינסית פותח את הגרון ואת המבערים ושר שר שר. ולא לשכוח שאחרי שנגמר השיר מתחילה החגיגה של הלהקה - אז לשמוע עד הסוף!



בברכת "וכבוד ליעלי על הרעיון",
נתראה בפוסטים הבאים.

העשור האבוד

אחת לכמה זמן, הוויכוח פורץ מחדש:
"כן!"
"לא!"
"את לא מבינה כלום!"
"אתה קשקשן!"
"תגידי לי דבר אחד טוב. דבר אחד טוב שהיה שם."
"אהההה....אהמממממ, אההה.....כלומר, המממפפפפ.... כריות בכתפיים?"

שנות ה-80. אתה יכול לא לאהוב אותן, אתה יכול לתעב אותן, אתה יכול לדחות את עצם קיומן, אתה יכול להכחיש כל קשר. אבל בכל פעם שהרצון הבלתי נשלט לרטרו שולח אנשים לחפש אופנות שאבד עליהן הפיחסה, מישהו מגיע לשנות השמונים ומנער את האבק מהסינתסייזרים. עשור שלם, אבוד למין האנושי. לא חבל? כאילו אי שם בתחילת שנות השמונים, כשנלחץ הפליי הראשון במכשיר הוידאו, מישהו כיבה את היצירתיות האנושית והכריח את כולנו להסתפק בגבינה כחושה ולחם אחיד בלי גרגירי שיפון.

אני לא אכנס לאופנה הביזארית (תסרוקות שנראות כמו חתול נמס שצופה בלכה) לפוליטיקה (רוטציה בין פרס ושמיר?) והכלכלה (וראו ערך מרגרט תאצ'ר זצ"ל) ובמקום זה אתמקד בהוכחת התזה שלי על חדלות הפירעון של שנות ה-80 על ידי כך שנבחן כמה מהזרמים והאישים המרכזיים במוזיקה העולמית. כמה וכמה מהם פשוט קרסו כמו מגדל קלפי טאקי מיד איך שהתחיל העשור.

בוב דילן - למאסטר היו עליות וירידות בקריירה. הוא דרך במקום, הוא דישדש במי אפסיים, ותמיד ידע להוציא את יצירת המופת הבאה בתזמון מושלם. ואז, רגע אחרי הדיסק Slow Train Coming עם הגרייטפול דד (שהוא מצויין), הגיע שנת 1980. בום. דילן מגלה את ישו ואת האופצייה להוציא דיסקים מחורבנים - saved, shot of love והגרוע מכל Empire Burlesque. הוא אשכרה רשם באוטוביוגרפיה שלו שהוא ניסה ליצור מוזיקה גרועה בכוונה כדי שכל הגרופים שלו יפסיקו להציק לו. אבל אני יודע שזה לא ההצקה של המעריצים - זה העשור הארור ששאב ממנו את הרצון לחיות. יוצא הדופן היחיד הוא האלבום Infidels, אבל זה דילן, אתם לא יכולים לצפות שהוא יהיה רק גרוע.

ניל יאנג - אחרי רצף של אלבומי מופת שהגיעו לראשי המצעדים באמריקה וקנדה, דרכו של הקנדי המצפצף נראתה סלולה אל היכל התהילה. אלא שאז מה קרה ילדים? שנת 1980. רצף של אלבומים תמוהים שלא הגיעו לראשי שום מצעד, אפילו לא במזרח אירופה. רק ב-1989 חזר האיש למקורות והוציא את Freedom ואת Harvest Moon (שהוא גם השיר הראשון של ניל יאנג ששמעתי בחיי, בזכות קוטנר ב"זהו זה").


ברמת זרמי המוזיקה, רוק: בשנות ה-70 - רוק קלאסי, רוק ג'אזי, פולק רוק, פרוגרסיב רוק. שנות ה-90? גראנג', בריטפופ, אינדי רוק. ומה היה לנו באמצע בין כל הדברים הנהדרים האלה? מכנסונים צמודים. בנדנות. אנשים עם שיער ארוך מידי עושים סולואים ארוכים מדי על גיטרות צבעוניות מדי. פרינס מצייץ. מייקל ג'קסון מבהיר והולך.

Need I go on?

(לכל המקטרגים, כן אני יודע שלבואי היו דיסקים טובים, פול סיימון הוציא את Graceland, לאונרד כהן גם התחדש לו באייטיז. ובישראל היה את "בלגאן". נו, מילא).

אז בואו פשוט נחליט שכל זה לא קרה, בסדר? היה כיף, היה דיסקו, רקדנו. התחיל קצת גל חדש ואפרו-אמריקניים ממעמד סוציו אקונומי מאותגר התחילו לדבר בשירים ואז הופס, הגיעו פרל ג'אם. אני ממש ממש יכול לחיות בלי כל מה שהיה באמצע. אמנם זו התקופה של הילדות שלי, אבל אני מוכן להקריב למען המולדת.

ונסיים בשירים מעשורים אחרים לגמרי:

שנות ה-50, אז הומצא כל מה שהילדים של היום חושבים שהם ממציאים. נסו לשמוע את השיר הזה בלי להתנענע בכיסאכם. בלתי אפשרי. עזבו. אל תנסו. בחייאת. לכו תעשו משהו אחר. תפתרו סודוקו. אבל תתנענעו תוך כדי.



שנות ה-70, בהן בכל שבוע נוספו עוד כמה עשרות שירים לרשימת "בוא'נה איזה שיר מגניב יש ברדיו! תגביר תגביר, בחייאת!"



ושנות ה-2000. כן, תחילת האלף הנוכחי היא כבר רטרו. הא! אתם זקנים!




ובברכת "עשור או שאני יורה"
נתראה בפוסטים הבאים.

מותק, הילדים התכווצו

ידיד טוב שלי נמצא בנקודה קריטית מאוד בחייו. אישתו (היקרה עד בלי די) נמצאת בחודש התשיעי להריונה. הוא אומר: "היא חוששת מאוד ממה יקרה בלידה. אני חושש מאוד ממה יקרה אחר כך."
ואכן, כל הורה מתחיל מכיר את ההרגשה - אתה קורא ספרים על גבי ספרים ופוסטי פייסבוק על פוסטי פייסבוק שמטרתם היא להדריך אותך איך צריך ללדת, איפה, כמה ובאיזו תנוחה. יש קורסי הכנה ללידה, דולות, מלוות שאינן דולות, מיילדות שאינן מלוות, ויועצות מס שאינן מיילדות. כולם מכינים אתכם, הזוג הצעיר, לרגע המדהים, הקדוש, הטבעי, הכואב, החזק, הנדיר הזה של הלידה.
ואז נולדת ילדה.
ובשלב הזה כולם אומרים: "פיו, זה היה קשה. טוב, שיהיה לכם בהצלחה!"
"אבל, אבל....מה....כלומר, איך? כלומר - זה בסדר להחזיק אותה ככה?"
"הייתי ממש שמחה להסביר לך הכל אבל אני יועצת מס ואני עסוקה. ושוב, בהצלחה!"

והזוג הצעיר מתבקש עכשיו ללמוד את כל הפרטים הטכניים של טיפול בתינוק, להבין את הדרך בה התינוק הספציפי שלהם מתקשר ומתנהג, להחליט החלטות חינוכיות על סמך ניסיון החיים העשיר שלהם שכולל בעיקר ניסיון בחיים ללא תינוק ובעיקר להיות בהרגשה מתמדת של "אני ממש ממש ממש מקווה שהנזק שאני עושה הוא בר תיקון".

(דרך אגב, זה לא משתפר בילד שני. שחר, הבת השנייה שלי היא חצופה קטנה שהעזה להיות שונה מהבת הגדולה וכך גרמה לכל הניסיון שלנו בגידול ילדים להפוך למאמר מדעי מלפני 1990. כלומר, מעניין - אבל לא רלוונטי)

בחרקים, אגב, התופעה של גידול ילדים אינה נפוצה. רק מינים מעטים בחלק מקבוצות החרקים מטפלים בצאצאיהם. עד שנות ה-1970 הרבה מדענים עשו אנתרופומורפיזם ואמרו "טיפול הורי הוא תופעה מתקדמת שמראה על דרגת התפתחות גבוהה". אבל האמת היא שאנחנו מוצאים טיפול הורי דווקא בקבוצות קדומות יחסית כמו תיקנים, צבתנים, אמביות (חרק חמוד להפליא שאף אחד לא מכיר) ופשפשים. היום מאמינים שהטיפול ההורי היה פעם נפוץ בקרב חרקים אבל "הלך לאיבוד" במהלך האבולוציה - ואני אומר: בצדק!

כמה טיפים להורים החולייתנים המתחילים
נתחיל באוכל: בראשית הדרך התינוק יונק. הנקה היא פעולה טבעית, אינסטינקטיבית ופשוטה חוץ מ-90% מהמקרים, שבהם היא לא. כן, זה חשוב, שווה להתעקש על זה, זה עושה טוב לתינוק, אבל זה ממש ממש ממש לא פשוט.
עם גדילתו הילד מתחיל להביע עניין באוכל "אמיתי". בשלב זה הורים לילד ראשון מתחילים לטחון בשבילו ירקות מבושלים ונותנים לו לטעום בכל שבוע ירק אחר. הורים לילד שני נותנים לו בשלב זה חומוס, סטייקים חתוכים גס ופאלאק פאניר. כשהילד מגיע לשלב התזונה המוצקה, ההורים בדרך כלל מתחלקים בחלוקה גסה לאם ולאב - האם בודקת שיש בתיק מספיק אוכל כדי שאם במקרה האוטו ייתקע לשבוע על אי בודד, לילדה יהיה מה לכרסם. האב מניח שהילדה אכלה כבר לפני 5 שעות ולכן אין שום סיבה שהיא תהיה רעבה מתישהו בדרך מכאן לאילת.

מאחר שלחרקים אין ציצים, כמעט ולא תמצאו הנקה בחרקים וכך נחסך מהם הויכוח "תינוק בריא / אמא שפויה". חרקים שכן מאכילים את צאצאיהם עושים זאת בשתי דרכים: הסבירים אוספים ומכינים מזון ואז מטילים את הביצים שלהם על המזון המוכן כדי שלקטנים המגיחים יהיה משהו לכרסם. החרקים הפולניים יותר לא יכולים לסבול את הרעיון ומאכילים את הצאצא ישירות. ומאיפה מגיע האוכל? (אזהרת מגעילות! אזהרת מגעילות! אזהרת מגעילות!) או מהפה או מהרקטום. זה אשכרה חשוב להאכיל את ילדיך בצורה זו, כי במעי יש הרבה פעמים חיידקים מועילים שמסייעים לחרק לעכל דברים כמו תאית וכך הבוגרים מעבירים את האוכל לצעירים.

צרחולית סוחבת זחל של פרפר כלאנצ' בוקס עבור זאטוטיה

נמשיך בשינוע:
הזזת ילדים ממקום למקום היא עסק מורכב (וכך יעיד כל הורה שגילה שלהיכנס למכונית לוקח רבע שעה ולצאת ממכונית לוקח 28.5 דקות בממוצע). ברמה הבסיסית ביותר, העולל מוחזק בידיים. ואז הוא גדל. ואז הוא ממשיך לגדול. ואז אתה מאבד את הסחוס במפרק הכתף. לשם כך הומצאו המנשאים - חתיכות בד ופלסטיק בעיצוב מודרני שמאפשרות לך לשים את הילד עליך ב-29 צעדים פשוטים + סרט הדרכה אינפורמטיבי ביוטיוב שמראה לך רק 27 מהצעדים. גם כאשר נבחר כבר מנשא מתאים, המנשאים הממש ממש שווים וממש ממש יקרים ממקמים חתיכת ריפוד לעיס ליד הפה של העולל, שהופכת במהרה לקרטיב רוק עם צבע מוזר.

בעולם החרקים, מעטים החרקים שישקיעו את האנרגיה הכרוכה בנשיאת הצאצאים על גבם. תופעה זו נפוצה יותר בקרב עכבישים ועקרבים. אבל אחת התופעות היפות היא בפשפשי מים גדולים בהם הנקבה מטילה את הביצים על גבו של הזכר ששומר על הביצים באופן קבוע ואף מרטיב אותן בכדי לשמור על חיותן. וכל זאת, תוך שהוא ממלמל מתחת לשפמו הפישפשי "הכל, הכל אני עושה בבית הזה!".

  פשפש מים עם בייבי ביורן


ולקינוח, חיי חברה:
לאחר שהילד גדל מעט ונכנס למסגרת - מגיע שלב הביקורים אצל החברים (השלב הבא הוא "אבא, אני לוקחת את האוטו. אה, ולקחתי לך גם 100 שקל מהארנק"). בתחילה הביקור של חברים מהגן או אצל חברים מהגן כולו סובב סביב השוואות: האם יש להם צעצועים מגניבים שאנחנו לא חשבנו לקנות? האם הבית שלהם גם מבולגן וזה לא רק אנחנו חוראנים? האם הילד שלהם יחלוק את הצעצועים שלו (הפושטק הלא מחונך!) ? האם הילדה שלנו תחלוק את הצעצועים שלה (עדינת הנפש המסכנה)?
אך לאט לאט מחלחלת ההבנה, שהנה הנה קרה הקסם. הסינרגיה הזו בה 1+1= קצת פחות מ-1. שני הילדים משחקים להם במשחק משלהם והמבוגרים יכולים לשבת לשנייה לנוח, לנשום, לשתות כוס תה צמחים ולדבר כמו אנשים מבוגרים. ואז מסתבר שהנושא היחיד ששניכם יודעים לדבר עליו הוא הילדים.

חרקים חברתיים, לעומת זאת, גילו כבר מזמן את היעילות שבגידול משותף של צאצאים. טרמיטים, נמלים, דבורים וצרעות מקיימים מושבות בהן הילדים הם הילדים של כולם, האוכל הוא האוכל של כולם ואין שווים יותר ופחות. עם זאת, הטיפול המשותף לא בא בלי מחיר - מערכת הרבייה של הפועלות מדוכאת באופן אכזרי והן יסיימו את חייהן לרוב בלי להטיל ולו ביצה אחת. אבל הגנים, הגנים ימשיכו גם הלאה. נו, מה לעשות. אי אפשר לעשות חביתה בלי שיתוף פעולה אלטרואיסטי של כמה מאות אלפי פרטים. לחרקים החברתיים תפקיד חשוב במערכת האקולוגית המדעית - העובדה שזה פשוט לא הגיוני מבחינה אבולוציונית לא להתרבות מאפשרת למדענים להתפלמס עוד ועוד על נמלים, אבולוציה ועזרה לזולת.

בקיצור, הורים יקרים - יש לי מסר אליכם (מי שאינו הורה יכול לדלג לשירים שבסוף): אתם בסדר. אתם ממש ממש בסדר. כן, בהחלט, כל ההורים מרגישים גמורים לפעמים. כן, הילדים של כולם עושים לפעמים דברים מעצבנים, זה לא קשור לחינוך שנתתם. כן, לפעמים זה קשה בטירוף ואין לך שנייה לעצמך. כן, לפעמים זה מרגש עד דמעות ומשמח ומרחיב את הלב ונותן לך הרגשה שעשית משהו מוצלח בעולם הזה למרות כל השטויות שמסביב. אתם בסדר, פשוט תמשיכו לעשות הכי טוב שאתם יכולים, זה בדרך כלל מספיק.

ורק כדי לסגור את הערב, שירים על ילדים:

ילד חולמני:



ילדה רצחנית:



וילדים סופר-מגניבים. נא להגביר לווליום מקסימלי!



בברכת "הילד הפנימי של הילד החיצוני"
נתראה בפוסטים הבאים

פרפרים בבטן

אתמול פנה אלי מכר יקיר ומוכר (טוב, נו - קובה בן-דור) ואמר לי "בוא'נה, הפוסט שלך על הג'וקים ממש הצחיק אותי!". נרעשתי. ג'וקים? בהקשר חיובי? מיד הבנתי שיש לי פה משהו ביד, ולא, זה לא חרק ארסי. האם יכול להיות שבלוג באינטרנט באמת יגרום לאנשים להיפתח רגשית אל חרקים? זה נשמע כמעט אוטופי. מכאן קצרה הדרך ל"אז יגור תיקן עם איש היסטרי וקובה עם ירקונית ירבץ"!

או שבואו לא נגזים. אבל זה בהחלט נתן לי מוטיבציה לתת לכם, אוסף קוראי הנאמנים למחצה, עוד מבט אל מאחורי הקלעים של החרקים המוכרים יותר ופחות. ולכן היום נמשיך בתוכנית התחקירים שלנו: "דברים שלא רצית לדעת על חרקים אבל אולצת לגלות". והפעם - הם יפים, הם תמימים, הם מרפרפים מפרח אל פרח קלי דעת וחסרי זדון, הם חיות רעות השותות דם בקשית - קבלו אותם: הפרפרים.

Attacus atlas הפרפר הגדול ביותר בעולם

מדובר באחד מהחרקים המוכרים ביותר בעולם (עשו מבחן, כמה מכם יכולים לדמיין את צורתם הכללית של גדותאים/ ארינמלאים/ מניפאים/ כינים כוססות או אמביות? (גיל, אתה לא נחשב) עכשיו נסו לשוות בעיניכם פרפר. נו, הצלחתם?), שהוא האידיאל בעיני מורות וגננות להסבר על מהם חרקים, מה הם עושים, איך חרק משתנה מזחל לגולם לפרפר וכו'. אך כמו שיגיד לכם כל יוצא "האח הגדול", עם הפרסום באים המיתוסים הלא מבוססים. אז היום נקדיש את תוכניתנו להפרכת שורה של מיתוסים לגבי היצורים המופלאים האלה:

פרפרים חיים רק יום אחד - מאיפה הגיעה השטות הזו? משוררים רבים ניסו להצמיד לתעופה הקלה והמרפרפת גם קיום מרפרף וחסר אחריות שהרי הפרפר "ימות מחר". הו. חברים, גם הפרפרים הקטנים ביותר, שהופכים לבוגרים ללא כל גפי פה ואינם אוכלים אפילו שלוק כבוגר, חיים לכל הפחות כמה ימים. רוב הפרפרים חיים מספר שבועות עד חודש. יתר על כן, יש פרפרים שיכולים לחיות עד 9 חודשים וחלקם אף חוצים את יבשת אמריקה בתעופה. וחוץ מזה, כל זה נכון גם רק לגבי הצורה הבוגרת. הרי הזחלים יכולים להתפתח לאורך שבועות רבים רק שאף אחד לא סופר את זה. זה כמו להגיד שאני היום בן 16, כי ה-18 שנים הראשונות לא נחשבות בספירה. תודה באמת.

כל הפרפרים מרחפים ברוח הקלה מפרח אל פרח -  אז חוץ מזה שיש פרפרים שבכלל לא אוכלים, יש פרפרים שאפילו לא יכולים לעוף. קודם כל, טוואי המשי החביבים שילדינו מגדלים בגנים נבררו כך שהם לא מסוגלים לעוף (כפי שגילה כל מי שלקח זחלים לגדל בביתו ואז גילה לתדהמתו ולאכזבת ילדיו פרפרים לבנים ושמנמנים המרפרפים בכנפיהם בחוסר אונים ותולים בו מבט מאשים). מעבר לכך, יש פרפרים (כדוגמת הססתיק) שבהם הנקבה הבוגרת היא נטולת כנפיים והיא לא מרפרפת לשום מקום. היא רובצת לה בתוך מבנה שבנתה כזחל והזכרים מזיזים את עכוזם הענוג ומגיעים אל הבחורה הזו הביתה, מזדווגים איתה שם (היא מוציאה את קצה הגוף החוצה לצורך האירוע) ואז עוזבים אותה שם למלמל ולקרוא את "50 גוונים של מחוש".



פרפרים שותים רק צוף - בהחלט נכון שפרפרים ניזונים רק מאוכל נוזלי (הפה שלהם הוא בצורת קשית ארוכה ומתקפלת). ונכון שהמזון הזמין ביותר ורב האנרגיה ביותר הוא צוף של פרחים, אבל בחייאת, מי יכול לשתות במשך יום שלם רק קולה? מדי פעם פרפרים שותים גם דברים אחרים, בעיקר הזכרים. ראשית, יש פרפרים ששותים משלוליות וסופגים בהזדמנות זו גם מלחים ומינרלים. ויש עוד נוזל עם ערך תזונתי גבוה...הממממ, אה כן. דם. באזורים הטרופיים, אם יש לכם פצע פתוח יש סיכוי שפרפר עדין ויפהפה יבוא וילגום מכם כמו ערפד חינני, למשל בסרט הבא. אני מזהיר - קצת קשה לצפייה.



פרפרים הם זחל שגדלו לו כנפיים -זה מה שקורה, לא? הזחל אוכל אוכל אוכל, גדל גדל גדל, נכנס לגולם שם גדלות לו כנפיים והוא הופך לפרפר, לא? nope. הזחל אוכל אוכל אוכל, גדל גדל גדל, הופך לגולם ואז בתוך הגולם רוב רקמות הזחל נמסות לחלוטין והופכות ל-goo נוזלי שמטרתו היא יצירת פרפר. קבוצות תאים שהיו עד כה רדומות ולא פעילות בזחל מתעוררות ומתחילות להתפתח כמו עובר (או אם תרצו, כמו הנוסע השמיני) שאוכל את מה שהיה פעם הזחל ונולד מחדש כמו פרפר. אם תרצו, הזחל והפרפר הם שני יצורים שונים לגמרי - מטרת הזחל היא לאכול מספיק אוכל כדי ליצור פרפר, ואז נוצר הפרפר שמטרתו היא ליצור כמה שיותר זחלים ולהפיץ אותם בעולם.

עשים הם פרפרים שעפים בלילה - רוב האנשים מכירים עשים כ"פרפרים קטנים וחומים שעפים בלילה". אבל האמת המדהימה היא ש....האמת? בתכל'ס זו הגדרה לא רעה. חוץ מזה שיש עשים ענקיים וכלל לא קטנים. הסוגיה של עשים ופרפרים היא סוגיה ביולוגית לא פתורה לחלוטין למיטב ידיעתי. יש כל מיני הגדרות שמבדילות בין עשים ופרפרים ולכל הגדרה כזו יש כמה וכמה יוצאי דופן. בגדול בגדול - עשים הם שמנמנים יותר, בעלי מחושים מסועפים ועבים (בעיקר הזכרים) ונוטים לצבעי החום, הלבן והאפור. העיניים שלהם מתאימות לראייה בלילה, כי באמת רובם הם ליליים - אבל לכל מה שאמרתי יש דוגמאות נגדיות: יש עשים צבעוניים, יש עשים שעפים ביום, ויש פרפרים שפשוט לא מקשיבים למדענים ולהגדרות שלהם.

אז לאור המטאמורפוזה של פרפרים, נסיים את הערב בשירים שמתחילים בצורה מוזיקלית אחת ואז משתנים לגמרי:

להקת "התמכרותה של ג'יין" פותחים בפריטה עדינה של גיטרה כמעט קלאסית ואז נותנים בראש בכמות דיסטורשן שהייתה מחרישה פיל עם שעווה באוזניים.





נמשיך עם ג'ף באקלי בשיר שמתחיל ביבבה, ממשיך בנהמה, ומסתיים בצרחה.



ונקנח עם Mr. Bungle הפסיכיים (הפרוייקט הוירטואוזי/הזוי/סוטה קלות של מייק פאטון, הסולן של Faith No More) שמחליפים כ-43 סגנונות מוזיקה במהלך השיר הזה, אף שכולם על הקו המטורף של אסיד-מטאל-ג'אז-נגיעות סול:





בברכת "יוצרים שינוי",
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
כמה תוספות לפוסט הפוציות על בעלי חיים שכל הזמן מתבלבלים ביניהם: זחל אינו תולעת, צבי אינו אייל, נשר אינו עיט, וחרקים, באופן כללי, אינם ג'וקים (חוץ מאלה שהם כן).

תיק תיקשורת

(אזהרה: הפוסט היום אינו מיועד לילדים עם אסטמה, קשישים ונשים בהריון, אלא אם כן, כמובן, הנשים הללו הן בחורות רגועות ומלאות פרופורציות שאינן נוטות לשנאה סטריאוטיפית כלפי חרקים קשי יום. כדי למנוע בריחת קהל בלתי הפיכה, לא יהיו תמונות של החרק הרלוונטי בפוסט הזה).

ידעתם שזה יגיע, נכון?
עמוק בלב, מתחת לכל השעשוע והמוזיקה ובדיחות ה"מה, זו העבודה שלך?" ידעתם שיגיע היום ובבלוג הזה יהיה פוסט שידבר על החרק המפחיד מכולם. החרק שגורם לכולנו להתכווץ קצת בכיסאותינו או לזנק אל על בצרחות "גוועלד! אחים, הושיעו!". קיוויתם שהכל יהיה דובוני מים שמנמנים, אך לא. אז קבלו אותם: הם חומים, הם מהירים, הם מנפנפים במחושים שלהם, והם נמצאים גם אצלכם מתחת לכיור (בין אם אתם מודים בזה או לא):
הג'וקים!!!! (רעמים בחוץ, ארבעת הצלילים הראשונים של החמישית של בטהובן בביצוע סימפונט רעננה, נשים מסוקסות וגברים אפורי מבע מתעלפים בשקט בקהל)

אז כן - התיקנים. אותם יצורים חביבים ומלאי חן, חביבי הקהל וזוכי פרס נערת החן לשנת תשב"ט-תש"ג. או ליתר דיוק, יצירי השטן, מפלצות נאלחות, סמל לכל מה שרקוב, חולה ומפחיד בעולמנו המודרני. או משהו באמצע בין השניים. אין יצור שמצליח באופן כל כך עקבי להכעיס, להפחיד ולהגעיל אחוז כה ניכר מהאוכלוסייה האנושית.
אני חושב שניתן לסכם את השאלות השונות שנשאלתי לגבי ג'וקים לשלוש קטגוריות:
האתוס: "מה ג'וקים רוצים? למה הם נכנסים לי לבית?"
המיתוס: "זה נכון שג'וקים יכולים לשרוד פצצה גרעינית?"
והתכל'ס: "אז איך נפתרים מהם?"

תיקנים

אז נפתח באתוס. רוב התיקנים בעולם לא רוצים להיכנס לכם לבית. רובם שוכנים בבתי גידול לחים וחמימים - מתחת לאבנים, על קליפות של עצים ובעלווה על רצפת יערות. הם נקראים תיקנים בגלל שאת הביצים שלהם הם מטילים בתוך תיק חום וקשיח ששומר על הביצים מהתייבשות וטפילים. חלקם יצורים איטיים למדי שמכרסמים צמחים עם מבט מהורהר ולא יתקרבו לפח אשפה בחיים. הבעיה מתחילה לא בתיקנים אלא (הפתעה, הפתעה) בנו. אנחנו בונים בתים עם צינורות ביוב ומקומות לחים, אנחנו דואגים לסלק ממקומות המגורים שלנו את כל אוכלי החרקים האפשריים כמו קיפודים וציפורים, ומעל לכל - אנחנו מייצרים כמויות מגונות של אשפה. לא סתם אשפה - אשפה אכילה. אוכל במצב צבירה כמעט טוב לחלוטין שפשוט הריח לנו קצת לא טוב או שהצבע של הקליפה שלו כבר לא היה אופטימלי.
כמה מינים של תיקנים התחברו לשילוב הזה של מקום גידול נוח ונעים, העדר אויבים טבעיים ומזון בשפע והפכו להיות מה שמכונה "מינים מלווי אדם". בהם ניתן למצוא את תיקן הבתים (הקטנים המעצבנים) התיקן הגרמני (הקטנים הבהירים) והשנואים מכולם ולא בגלל ההקשר הפוליטי הבינלאומי - התיקן האמריקאי (החומים הגדולים שנכנסים בתעופה דרך חלונות של דירות תל אביביות).
אז בתכל'ס, איך מונעים מתיקנים מלווי אדם לבוא וללוות אתכם? בואו נראה - אופצייה ראשונה היא להעלים את מקומות הגידול. אז אלא אם כן יש לכם את היכולת לחיות בלי צינורות ביוב, זה לא סביר. אופציה שנייה היא להביא אויבים טבעיים. כל מי שיכול לגדל קיפוד בדירה, מדובר בהדברה הביולוגית הטובה ביותר שיש נגד תיקנים. אבל בפסים מציאותיים יותר - פשוט תשמרו על ניקיון. אם הפח שלכם יהיה סגור, אם לא יהיה אוכל על השיש, אם תהיו מעט יותר נציונל סוציאליסטיים בכל הקשור להיגיינה ביתית - המוטיבציה של תיקנים להסתובב לכם בבית תפחת בטור מעריכי.

גם לו יש תיק.

נמשיך באתוס: תיקנים הם יצורים מוצלחים ומופלאים. כמובן שאני אומר את זה מנקודת מבט של אנטומולוג, שזה הכי קרוב לטיעון לאי-שפיות שאני יכול להציע. הם מוצלחים כי עובדתית התיקנים הם חרקים קדומים מאוד שכמעט ולא השתנו במהלך מליוני שנותיהם על פני כדור הארץ. הם מוצלחים כי הם מותאמים בכמעט כל תכונה של גופם והיותם ללשרוד ולהתרבות (שהם קני המידה האמיתיים - לא אושר, הגשמה עצמית או בעלות על אייפד). הם מאתרים סכנות במהירות על ידי שילוב של ראיה ("כפכף מתקרב!"), חישת רוח ("הכפכף עושה עלי משב רוח!") ורעידות של הקרקע ("הכפכף נחת עלי!"), הם נמלטים בזריזות באמצעות הרגליים הארוכות והדקות שלהם והם שטוחים ודקים וכך יכולים להידחק גם לסדקים צרים ולהימנע מכפכפים ודומיהם.
עוד עובדה מרתקת - לתיקנים יש שני מחושונים בקצה הבטן שרגישים מאוד למגע ולתנועת אוויר. במידה ואויב מנסה לתפוס אותם ונוגע באותם מחושונים או שהם חשים תנועת אוויר עליהם (שנקראים צרצי, כמו המלכה ב"משחקי הכס") הנגיעה גורמת לרגליים שלהם לזנק בתנועת רפלקס - בלי מעבר דרך המוח שלהם (כן כן, לתיקנים יש מוח). סיבי העצב שמחברים את הצרצי למרכז העצבים הלא-מוחי הם עבים מאוד, הרבה יותר מעצבים רגילים, בכדי להעביר את האות העצבי כמה שיותר מהר. תיקן יכול לחוש את תנועת האוויר של לשון מתקרבת של צפרדע ולהימלט בזמן. כבוד.
תפרו לו תיק. הוא זכאאאאאאי.

ונסיים במיתוסים:
תיקנים יכולים לשרוד פצצה גרעינית: שטות מוחלטת. תיקנים עשויים מחלבון, שומן, סוכר ומים, ממש כמונו. אם וכאשר תבוא הפצצה האיראנית, גם הם יהפכו לאדים יחד עם כל תל אביב. מה שכן נכון הוא שתיקנים יכולים להתמודד הרבה יותר טוב מאיתנו עם קרינה רדיואקטיבית - עד פי 15 ממה שאדם מסוגל לספוג. אבל האמת, הם לא כל כך יוצאים דופן במובן הזה - גם חרקים אחרים עמידים יותר מאיתנו לקרינה ולא ברור למה דווקא התיקנים קיבלו על כתפיהם הקטנות את האחריות לרשת את כדור הארץ כשאנחנו נסיים לפצלח האחד את השני.

תיקנים יכולים לחיות בלי ראש: באופן מפתיע, המיתוס הזה נכון. חרקים נושמים לא דרך אף אלא דרך צינורות שנמצאים בכל הגוף, ויש להם מרכזי שליטה עצביים חוץ מהמוח שבראש. אם בדרך פלא תורידו לתיקן את הראש הוא יוכל להמשיך ולחיות (אף כי לא חיים שמחים מדי) במשך כשבוע, ללכת ואף להגיב למגע, אך לבסוף ימות מרעב. באופן מזעזע לא פחות, גם הראש שהורד מהגוף ממשיך "לחיות" ולהגיב לסביבה. אהההההההההה.

תיקנים מעבירים מחלות: פה התשובה מעט מורכבת. תיקנים הולכים על דברים מלוכלכים, אוכל רקוב וצינורות אפלים. הם אוספים איתם חידקים ומצאו על חרקים לא מעט חידקים שיש בהם בכדי לגרום מחלות. עם זאת, אין שום תיעוד של מחלה שהופצה על ידי תיקנים, גם במקומות עשירים בהם יש תיקנים בשפע. מה שכן, יש אנשים שרגישים להפרשות תיקנים והן גורמות להם לפריחות או להחמרת תסמינים של אסטמה. אבל מה זה משנה, הבעיה הקשה ביותר היא הלחץ הנפשי שהם גורמים, ואת זה גם תיקן שרוחץ מתחת לציפורניים יעשה.

לסיכום - אני מאמין שאף לא אחד מקוראי הפוסט ממש ישנה את דעתו בעקבות קצת סיפורי תיקנים בבלוג שקרא. אבל אם אפילו לרגע אחד כשתפגשו תיקן תחייכו אליו, תאמרו לו "שמע, אני ממש מעריך את יכולותיך, אם עכשיו תהיה שואה גרעינית ואתה תישאר אני ממש אהיה סבבה עם זה" ורק אז תרימו את הכפכף, דייני.

ולסיום, שירי תיקים!

לג'יימס בראון יש תיק תיק, אבל גם יש לו כמות של נשמה שיכולה למלא בקלות שני גופים בגודל ממוצע. מה לא הייתי נותן להיות זמר הליווי שלו:



הפתיחה של "כלבי אשמורת" עם השיר המעולה Little Green Bag של ג'ורג' בייקר ברקע. מי שיישאר עד הסוף יזכה לראות את טים רות' מגואל בדם. וופי!



והשיר הזה הוא כל כך, כל כך מגניב שנסתפק בזה שהמילה "תיק" מוזכרת בו. אחרי הכל, יש להם אור שמש בתוך תיק!



בברכת "שר בלי תיקן"
נתראה בפוסטים הבאים.

הכל אפשרי

בסופ"ש האחרון הייתה ב"הארץ" כתבה על המדוזה בעלת חיי הנצח לכאורה, שעוררה תגובות נלהבות בקרב שמאלנים חובבי מדע ושדרני רדיו שונים שחיפשו אייטם מדעי מרגש. מדובר במדוזה שבערוב ימיה עושה מעשה בנג'מין באטן וחוזרת לשלב הפוליפ שלה ואז שוב למדוזיותה וחוזר וחוזר וחוזר חלילה, לכאורה עד אינסוף וכך היא חיה לנצח. רבים שקראו את הכתבה נדהמו ממנה - מה רבו נפלאותיך, הו בורא תבוני!
וכך, בעוד אנו בני האדם מתפעלים מעצמנו על כך שהצלחנו לבנות את נתניה ולעצב את מסחטת המיץ החשמלית, בעלי חיים עסוקים יום יום בלעשות דברים לחלוטין בלתי אפשריים. העולם כל כך מלא בסיפורים מדהימים כאלה, כל כך גדוש במורכבות ובניסים קטנים שקשה לי בכלל לחשוב מאיפה להתחיל. אז הבלוג הפעם הוא בלוג טעימות - דברים משוגעים שבעלי חיים יודעים לעשות:

לשרוד בחלל החיצון - כבר פרסמתי עליהם משהו בפייסבוק. למי שלא מעודכן: הם חמודים, הם שמנמנים, הם לא עושים רע לאף אחד והם ה-Roughest, toughest motherf$$ers על פני הפלאנטה! דובוני מים (Tartigrades) הם יצורים קטנטנים (עד 1.5 מ"מ) שחיים בסביבות לחות. כאשר הם נתקלים בתנאים קיצוניים, הם פשוט עוברים למצב של כמעט מוות ומחכים שהעניינים יישתפרו. הם שורדים טמפרטורות קיצוניות (כולל הקפאה למינוס 250 מעלות, כמעט ה-0 המוחלט), מליחות גבוהה, ואף יותר מכך. כמה מדענים חומדי לצון לקחו אותם לחלל החיצון ונתנו להם לחוות את הריק המוחלט - החבר'ה שרדו! מי היה מאמין. הרי יש פוליטיקאים ישראלים שלא מצליחים לשרוד אפילו את הואקום של האופוזיציה, וזאת למרות שהם מלאים בואקום בעצמם!

דובון מים (חמוד, נכון?)

להיות מצפן - לא מעט בעלי חיים יודעים לחוש את השדה המגנטי של כדה"א והם מעין מצפנים חיים. מבחינה פיזיולוגית זה כנראה נעשה נעשה על ידי חלקיקים קטנים וממוגנטים (magnetite) בתוך התאים שלהם. התוצאה, למשל במקרה של טרמיטי המצפן, היא די מרהיבה - הטרמיטים האלה בונים תלים באזורים חמים ויבשים. התלים שלהם בנויים כמו מפרש צר, המכוון תמיד על ציר צפון-דרום. השמש העולה במזרח מחממת אותם בבוקר, אולם בשיא היום, השמש מחממת רק את הצד הצר של הקן ובכך מונעת התחממות יתר. אגב, גם לפוליטיקאים ישראלים רבים יש מצפן פנימי יציב מאוד שמסתובב בקצב אחיד כנגד כיוון השעון.

שדה תילים של טרמיטי מצפן

לשלוט במוח של יצור אחר - אמנם אורן זריף הוא מתחרה עיקש, אך כמה מהמקרים המדהימים ביותר של Mind Control קורים בעולם הטפילות. תולעים, פטריות, עלקות וטפילים אחרים יודעים להשתלט על מוחו של הקורבן המסכן שלהם, ולשנות את התנהגותו כך שיסייע להם להגיע לקורבן הבא. מין מסויים של תולעים מטפיל חלזונות. כדי להגיע לחילזון הבא, התולעת צריכה לעבור לציפור, ולפיכך היא משתלטת על החילזון כמו דיבוק, גורמת לו לטפס על צמח, לעמוד במקום חשוף ואז נכנסת ויוצאת מהמחושים שלו ובכך מאותתת לציפורים שבאות לאכול את הדבר המהבהב הזה. לאחר שהן נאכלות, הן יוצאות בקקי הציפורים, שם יבוא חילזון נוסף ויאכל אותן. הייתה לי פה מטאפורה מורכבת על המפלגה כחילזון והפוליטיקאי כתולעת, אבל איבדתי את הריכוז. החלזונות המהבהבים סינוורו אותי.



לשנות את מבנה החומר ממנו הם עשויים - כמו שממיות היודעות להשיל את זנבן (תהליך שנקרא אוטוטומיה), גם כוכבי ים יכולים להשיל זרועות בכדי להימלט מטורפים. אבל בעוד זנב הלטאה מחובר ברקמה רכה שאפשר לפרק אותה יחסית בקלות במשיכה, כוכבי ים עושים משהו אחר - כאשר הם מחליטים להוריד רגל הם שולחים אות עצבי אל הרגל והרקמה של בסיס הרגל הופכת להיות בשנייה מרקמה קשיחה יחסית (הוקוס פוקוס!) לחומר רך ודמויי ג'לי. הרגל נתלשת בקלות וכוכב הים זוחל משם לפינה נסתרת לגדל לעצמו רגל חדשה. דמיינו את עצמם מחליטים ו"פוף" משנים את הרקמה ממנה עשוי הגוף שלכם. אני יכול רק לנסות לדמיין את השימושים של זה בעולם הספורט האתגרי. אגב, יש פוליטיקאים ישראלים שיכולים בשנייה להפוך את עמוד השדרה שלהם לג'לי! בניגוד לפוליטיקאים, יש עדויות לכך שהתהליך הזה אצל כוכבי ים הוא הפיך, כך שהם יכולים להחזיר את הרקמה למצבה המקורי.
כוכב ים שהשיר את אחת מזרועותיו

ובכלל לא דיברנו על יצורים שיכולים לדבר באמצעות ריח, לישון 17 שנה קבורים באדמה ואז לצאת, לנווט באמצעות הזווית של שביל החלב בשמיים, לחשב את שבירת האור במים בכדי לצלוף יריקת מים כדי להפיל טרף, לקרוץ עוגיות מעור של לווייתנים ומכבלים של צוללות ועוד ועוד.


ונסיים פוסט של דברים מדהימים, בשירים שלא יאומן שאשכרה נכתבו. כלומר, שירים על נושאים שלא הייתם מאמינים שמישהו היה ממש משקיע את הזמן בלכתוב ולהלחין אותם:

לאודון ווינרייט השלישי (אבא של רופוס ווינרייט) עשה קריירה מלכתוב שירים על דברים שאני ואתם לא היינו מקדישים להם שיר. אבל כאן אין ספק שהוא מתעלה על עצמו.



"גבירותי ורבותי, רוב האנשים מקליטים שירים על אהבה, שברון לב, בדידות, להיות עני. אף אחד לא הקליט שיר על כאב אמיתי. אני והלהקה חזרנו עכשיו מבית החולים שם פגשנו אדם שנמצא בפוזיציה הנכונה. קראנו לשיר הזה 'בלוז העצירות'." (סקרימינג ג'יי הוקינס, המבצע המקורי של "I put a spell on you", אגב הפוסט הקודם על ביצועים מקוריים לא מוכרים. אני ממליץ על ווליום גבוה)



והנה אחד פופולארי - ג'יימס בלאנט. שמעתם את השיר הזה כבר כ-47,532 פעמים בגלגל"צ. אבל האם אי פעם עצרתם וחשבתם עד כמה הוא דבילי? אם נתמצת את השיר, הוא אומר (בקול צפצפני) "ראיתי בחורה יפה". וזהו. אין פה שום תובנה נוספת המעשירה את עולמנו. הבחור לא עשה עם העובדה הזו כלום, הוא לא יעשה עם זה כלום, שום דבר לא השתנה בחייו, בחיי הבחורה או בחיינו. אולי רק חשבון הבנק של הצפצפן הטרחן קצת התעצם.



בברכת "ידע הוא כוח ודובוני מים הם חמודים",
נתראה בפוסטים הבאים

כיסוי טוסיק

כן, אנחנו עדיין לא מדברים פה על בחירות.

בעולם המודרני/פוסט מודרני, כשמוזיקה היא מצרך שכולם רוצים לקבל אבל לא מוכנים לצרוך, כשאנשים נולדים ככוכבים במחי עונת שידור וקורסים לתוך עצמם במחי שיר שלא מתאים לגלגל"צ, כשאמירה מקורית היא הצעד הכי לא נבון בקריירה, דרך כוכבו של המושג "גרסת כיסוי". אחרי שגידי גוב עשה מזה דיסק משולש, ו"כוכב נולד" ביססו תוכנית שלמה על היכולת של צעירים לשיר שירים של אחרים, ואפילו סחרוף מכניס לכל דיסק שלו גרסת כיסוי למשהו של מישהו - נדמה שאי אפשר להימלט מהן. האם זהו סופה של המוזיקה והיצירה האישית והמקורית והתגשמותה של מטחנת הבשר האנושי של הפינק פלויד וכל שנותר לנו לצפות לו הוא שנים על שנים של מחזור של אותם השירים על ידי קבוצה קטנה של אנשים שתיבחר ותקודם על ידי התעשייה בעוד אנו מואבסים בזבל תעשייתי מוזיקלי?
ובכן, לא. אל תהיו פסיכים. תמיד תהיה מוזיקה חדשה ומאז ומתמיד אנשים לקחו שירים של אנשים אחרים ונתנו להם את הטוויסט שלהם. לפעמים זה היה מביך, לפעמים זה היה נחמד, ובכמה מקרים גרסת הכיסוי עשתה את חלומו הרטוב של כל מנהל קמפיין בחירות - היא פשוט האפילה על המקור עד כדי כך שהוא נשכח ונעלם בסמטאות האפלות של פח הזבל של ההיסטוריה. אך לא בעידן יו-טיוב! הא הא! שום דבר לא באמת נעלם בפח הזבל של ההיסטוריה בעידן יוטיוב.

אז הפעם הפוסט הזה מוקדש לשירים שלא הייתם משערים שהם בכלל גרסת כיסוי:

נערה רוקרית בועטת שרוצה רק רוק'נרול? מה פתאום, The Arrows, ארבעה בחורים עם בלוריות דמויות השיער של "כוורת" ומבט שרמנטי שרק רוצים לחפון מישהי ליד מכונת התקליטים.




די לא, בחייאת, השיר הקצת מעיק הזה של Ugly Kid Joe? לא, השיר המרגש עד כמעט דמעות הזה של הארי צ'אפין.




שיר שנות ה-80 אלמותי, סינתסייזרים וגברים עם איפור? ובכן, לא. גלוריה ג'ונס בשיר בלוזי משנות ה-60 נותנת בראש.



אחד הקלאסיים - שיר נוטף סקס וקים בסינג'ר? מיקי רורק מסוקס ומעילי גשם עם כלום מלמטה? ובכן, לא. שיר של אשמאי זקן עם פסנתר שמנסה לשווא להעיר חשק רדום. I know what love is. (ואגב, ג'ו קוקר הוא מלך מלכי ה"להשכיח ביצועים מקוריים" וראו ערך - Summer in the city, With a little help from my friends, Unchain my Heart - כולם בכלל לא שלו).



ונחתום בגרסה שרחוקה מעצמה פעמיים (כפי שאמר המר"ן אריאל). כולם מכירים את הגרסה משרק (שהיא של Smashmouth), רבים מכירים את המקור (של The Monkees) ועוד פחות מכירים את המקור של המקור (ניל דאימונד).



ובברכת "הגולם קם על היוצר",
נתראה בפוסטים הבאים.

משבר כתיבה

כן, אני יודע שבקרוב בחירות. לא, אני לא אכתוב על זה כאן. לכו להצביע.

עכשיו, כשהתקבל המאמר (השבח לאל הטוב והמיטיב, Praise the Lord! الحمد لله,  ישתבח שמו של גאנשה, מסיר המכשולים) אפשר סוף סוף להוריד את המשקולת מהכתפיים, להתקדם הלאה בחיי,  ולעבור למשהו חדש ומרתק:....לא, רגע, באמת? אתם רציניים? זה מה שמחכה לי עכשיו? לכתוב עוד אחד? אארררגגגגג....

טוב, נו, שוין, ניגשים אל המקלדת עם רון בלב ועט ביד, ויוצאים לדרך. וכמו שכל אקדמון יודע, הדרך ארוכה היא ורבה, רבה, ויש שיטענו שלא התוצאה חשובה, אלא הדרך עצמה. אלא שהם כמובן יטעו. כתיבת המאמר היא מסע תלאות מתיש ומשעשע, המחייב שילוב של יכולות ניסוח של עורך דין ("אנו מאמינים שהצגנו ראיות בעלות משקל מסוים לכך שיתכן שכנימות הן הפיתרון לשלום עולמי") יכולות מכירה של סוחר תחתונים משומשים בשוק בצלאל ("במידה וכנימות אכן מעדיפות בירה שחורה על פני ספרייט עם החומוס שלהן, ניתן יהיה לשנות בצורה רדיקלית את כל ההתמודדות של המין האנושי עם ההתחממות הגלובלית (ואם לא אז לא)" ויכולת התנסחות שייקספירית (The aphids displayed a distinct, albeit ambiguous, spectrum of responses to garlic in their falafel).

להלן מדריך קצר לאקדמון המתלבט, איך לכתוב ובמה להשקיע:

הכותרת
החלק החשוב ביותר במאמר. ב-80% מהמקרים אקדמון אחר, המותש גם הוא מהחיפוש הבלתי נגמר אחר מאמרים, יחליט אם לקרוא את המאמר שלך או לא רק לפי הכותרת שנשלפה לו בגוגל Scholar. לפיכך מחפש הדוקטורנט הנמרץ כותרת שתהיה אינפורמטיבית, קצרה, חדה, בהירה, סקסית (אלוהים יודע מה זה אומר בהקשר הזה), מדוייקת, מקיפה ומעניינת, אך מסתפק במשפט שאינו לגמרי לגמרי לגמרי עילג.

התקציר
החלק החשוב ביותר במאמר. ב-80% מהמקרים, כל אותם דוקטורנטים אחרים שמחפשים מאמרים לציטוט יקראו רק את התקציר מחוסר זמן ורצון לחיות. לכן המקום הזה משמש מדענים לכתיבה היצירתית ביותר שלהם, בה הם מעלימים נתונים ותוצאות שלא התיישבו עם התחזיות, ומציגים תמונה ורודה וחלקית של המאמר. משפטים בתקציר כמו "כנימות הראו תגובה חיובית להוספת מיץ רימונים ללימונדה שלהם" יתגלו בגוף המאמר כ-"חלק מהכנימות הגיבו בצורה לא שלילית באופן מובהק להוספה של טיפת מיץ רימון לליטר וחצי של לימונדה שלא תמיד הייתה לימונדה, לפעמים".

מבוא
החלק החשוב ביותר במאמר. סתם, לא הכי. אבל כן קצת חשוב. באופן רשמי מטרת החלק הזה היא הסבר של הסוגיה המדעית מרמתה הכללית ועד רמת "מה בעצם המחקר שואל?". בפועל המבוא מתחיל במשפט כמו "בעוד שיש הסוברים שהחיים על פני כדור הארץ נבראו בשישה ימים (וראו אלוהים, 3761 לפני הספירה), אחרים חושבים שהיקום נוצר במפץ הגדול (פרד הויל, 1949)" ומסתיים במשפט "ולכן החלטנו לבדוק האם השערה השמאלית על הרגל הימנית של הכנימה מתנועעת נגד כיוון השעון או עם כיוון השעון בלילות ירח מלא על עצים כאשר מאסטר שף מוקרנת בטלוויזיה."

שיטות
החלק החשוב ביותר במאמר. בעוד שב-95% מהמקרים אף אדם נורמלי לא יקרא את החלק הזה, הוא הוא שיעמוד במרכז תשומת הלב של האיש החשוב ביותר, ה-reviewer - אותה דמות אגדית, שחציה שטן וחציה מלאך מושיע - שבודק האם המאמר הזה ראוי לפירסום. כל פסיק ושטות בניסוי חייבים להיות מדוייקים לרמת המילימטר. אם מדדתם את אורכה של הכנימה, אל תשכחו לציין שהשתמשתם בשיטה המטרית ולא, נניח באינטשים או במידות תנ"כיות כמו אמות, זרתות ופרסאות. יש בודקים שלא יתקטננו על שטויות כאלה (כפי שאמרנו - מלאכים מושיעים), אך יש מהם שיגידו "הרעיון מעניין, אבל לא השתכנעתי שבאמת בחנת את כל הגורמים. אני מציע לעשות את כל הניסויים מחדש והפעם בעודך לובש גלביה, מסכה של הרב אמסלם ושנורקל".

התוצאות
אף שפה נמצא המדע, זהו החלק הפחות חשוב במאמר. רוב הקוראים ידלגו על הפרק הזה וילכו ישר לדיון בכדי לראות הסבר במילים של התוצאות שיחסוך להם את הצורך אשכרה לקרוא ולהבין את הטבלאות הענקיות ששמתם כאן. עם זאת, בחלק הזה המדען הצעיר יכול להוציא לפועל את הגרפומן שבו ולצייר גרפים יצירתיים עד בלתי סבירים שמתארים באופן רב מימדי קשרים בין פקטורים וקווריאנטים שכלל לא נבדקו במחקר. ממילא אף אחד לא קורא. אצלנו במעבדה יש תחרות של מציאת המאמר עם ציר ה-y ההזוי ביותר. נכון לעכשיו אני מוביל, עם ציר y המתאר את ה-total flatulence volume כלומר את "הנפח הכולל של גזים בנפיחה" (נשבע לכם שזה אמיתי, או במילים מעט יותר רלוונטיות - I shit you not!).

הדיון
החלק היצירתי ביותר במאמר. בחלק זה אנחנו מרחיבים את הגרפים שבחלק התוצאות לכדי הנפצות חסרות שחר ותחזיות מדעיות חסרות ביסוס ומשם גוזרים מסקנות מופרכות ונותנים המלצות בלתי אפשריות ליישום לאנשים הבאים שיחקרו את התחום ושיהיה להם בהצלחה במילוי תפקידם.

תודות
ותודה להורי שהביאוני עד הלום.

ורק כדי לסיים את הערב, כמה שירים על כתיבה:

ה-Stereophonics, שאולי אתם מכירים את השיר שלהם Maybe Tomorrow ואולי אתם פשוט מכירים אותם כי אתם חובבים של רוק בלוזי עם נגיעות פאנקיות וסולנים עם קול חרוך, נכנסים באנשים שכותבים עליהם ביקורת בעיתוני מוזיקה.




יהוא ירון, בלינק ששמתי פעם בקצה של פוסט אחר. צפו בו. האיש אולי בועט ושורט ולא נותן מנוחה לאזניים היגעות, אבל הוא יודע לשים ערמת מילים על מטחנת בשר ולהוציא מהם קרפלעך טעימים מאוד. הוא גם כרגע אוסף כסף להכנת הדיסק השני שלו - נא להצטרף למאמץ המלחמתי!



ואחד יפה לסיום. מתי כספי (ודי לחכימא):



בברכת "שייקספיר לעניים",
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
ג'רי לואיס באחד קלאסי (תרתי משמע). יום יבוא, נניח מחר, שילדינו ישלפו את הקטע הזה ביוטיוב וישאלו אותנו מה זה הקולות המשונים האלה שהוא עושה עם האצבעות.

פוסט של פוץ

הכל התחיל כשדודה שרה הלכה לראות את "חיי פאי".
דודה שרה, אחד מקרובי המשפחה שלי (בעקבות נישואין) שאני הכי מעריץ, מבלה את ימיה בלנסוע כמה שיותר בעולם ובעיקר להודו ומתרגשת בקלות מדברים מרגשים. היא תיארה את הסרט במילים, ובכן, מתרגשות. "וזה כל כך יפה, אתה יכול לראות כל שערה בפרווה של הנמר."
"הטיגריס" חשבתי לעצמי, אבל אמרתי לעצמי מתן, אל תהיה פוץ.
"כן" המשיכה דודה שרה "הוא שם מול איתני הטבע, יש איתו זברה וצבוע וקוף כזה, אוראנג אוטן והנמר."
"טיגריס" מלמלתי מתחת לשפמי. תנשום, חשבתי. תנשום ואל תהיה פוץ.
"והנמר כמעט ולא נפגש איתו" המשיכה הדודה, "הוא פשוט נמצא שם בסירה מתחת לברזנט"
"טיגריס! טיגריס! טיגריייייייייייייייייס!!!!!" צעקתי בעודי מרקד, תוקע אצבעות באוזניים ומשליך חפצים אקראיים, ודודה שרה מביטה בי בהתרגשות מהולה באימה קלה.
טוב, לא בדיוק. אבל בהחלט מילמלתי מתחת לשפמי שוב "טגריס". ואז הבנתי - מתן, אתה פוץ.

אבל מה לעשות, מה לעשות? פוציות היא לא מעלה שאני שואף אליה, אבל תארו לכם שמישהו היה מספר לכם על הנאום של ראש הממשלה בטלוויזיה והיה אומר כל הזמן "ראש הממשלה, ציפי חוטובלי". באיזשהו שלב לא הייתם מחזיקים את עצמכם והייתם מכחכחים בגרונכם ואומרים "אההה, תראה". זה מה שאני מרגיש בכל פעם שאנשים מחליפים שמות של חיות באופן הבלתי מתכוון לרע אך מעצבן ביותר שהוא כחריקה על לוח גיר באוזניהם של כל פוצי הזואולוגיה באשר הם. אז ננצל את הבמה הפומבית בכדי לסגור את הסוגייה הפוצית (וסליחה לידידי חובבי החיות שאני לא מחדש להם, אתם מבינים בוודאי את תחושת השליחות):

נמר (Leopard) - בעל חברבורות שהוא אינו הופך, נמצא בעיקר באפריקה, אם כי יש כמה נציגויות אסייתיות (להלן - החתולים הגדולים האלה שפעם היו שומעים עליהם במדבר יהודה).


טיגריס (Tiger) - עטור בפסים, נמצא אך ורק באסיה. גדול יותר וכבד יותר מנמר. בחיי פאי יש טיגריס, בספר הג'ונגל (שמתאר ג'ונגל אסייאתי) - טיגריס, טיגר מפו הדוב - טיגריייייייייס.


עוד בלבול מבולבל שכזה הוא סוגיית הארנב והשפן. כבר מילדות משרישים אצלנו את הטעות הזו, וכבר רבים וטובים (אפילו לאה גולדברג) הכניסו את השפן למגוון שירים וסיפורים שבהם לא היה לו מקום מלכתחילה.

ארנב (rabbit / hare)- יונק ממשפחת הארנביים, בעל אזניים ארוכות, מנתר בזריזות ואוהב גזר (בתיאוריה כמובן, רובם לא ימצאו כך סתם גזרים בסביבת המחייה שלהם, לא כל שכן יוציאו אחד כזה מכיסם). אנא זכרו - מיץ פטל היה ארנב ולא שפן!


שפן (Hyrax)- יונק ממשפחת השפניים. מוגדר בכלל כ"בעל פרסות", קרוב משפחה של הפיל, בעל אזניים קצרות ופרצוף המשלב קויה, דב וחזרזיר. מטפס על סלעים ושר (הנה מאמר מגניב על זה).


אז לא, "השפן הקטן" לא שכח לסגור הדלת, "שפנפנות פלייבוי" צריכות לשים אוזניים קטנות וחומות (ובלי זנב פרוותי מאחור) והביטוי "מקיימים יחסי אישות כמו שפנים" מרמז שהזוג הנ"ל שר שירי חיזור ואז מטפס על סלע.

ועוד כמה דברים שמטרידים את מנוחתי הפוצית:
פרעוש (Flea) - נגן הבס של להקת הצ'ילי פפרס וכמו כן חרק מעצבן שחי בפרווה של חתולים וכלבים ומדי פעם יורד מהם בכדי לעקוץ לנו את הרגליים.
פשפש (Bug) - סדרה מגוונת של חרקים שחיים במגוון מקומות מחיה, אוכלים כל מיני דברים ולא קשורים ולו ברמיזה לפרוות של חתולים. אין פשפשים לחתולים. אני חוזר, הדברים על החתול שלכם הם לא פישפשים. למי שמתעקש, יש בגסטהאוסים ממש מג'ייפים ובדירות פאר בניו יורק פשפשי מיטה שיכולים גם לעקוץ ולעצבן. אבל, וזה חשוב - ל א  ע ל  ה ח ת ו ל !!!!
דוגמה:


כינים (Lice) - חרק מעצבן שזוחל על ראשים של ילדים ומצריך את הוריהם לרכוש חומרים כימיים שהיו יכולים לשמש להדברת פילים או להכין תכשירי סבתא שנותנים לילדם הפעוט ריח של מקדש בהודו או תבשיל תפוחי אדמה בעשבי תיבול.
כנימות (Aphid) - חרק המחקר שלי. לא מעצבנות בכלל, לא עולות לאף אחד על השער, עומדות רוב היום על צמח ושותות. נחסך החלק של רכישת הנשק הכימי, אך מאידך הן עלולות לפגוע ב-well-being של שתילי הבזיליקום שלכם ולפיכך בשלוות רוחכם. אבל אין לכם כינים על הבזיליקום ולא כנימות בשיער. לפחות אני מקווה שלא.

וכמובן, הטעות המעצבנת מכולם, שכולם עושים כל הזמן. אחת ולתמיד:
שנבוב (Aardvark) - אוכל נמלים אפריקאי בעל שיניים נבובות (ומכאן השם). בעל יכולת חפירה מופלאה ולכן נקשרו באפריקה אגדות סביבו כאילו הוא חופר בבתי קברות ומוציא משם גופות אך לא כך הוא! בעל התואר המרגש - "המילה הראשונה במילון האנגלי".


לעומתו הפנגולין (Pangolin) - הוא יונק אוכל נמלים שנמצא באסיה ואפריקה, שוכן יערות וסוואנות שגופו מכוסה בקשקשים עבים. בשעת סכנה הוא מכרבל את גופו השריוני ומגן על עצמו.


אם אני אשמע עוד מישהו אחד שמתבלבל בין שנבוב לפנגולין - יש לכם עסק עם החברה הישראלית לזואולוגיה!


ונחתום בשיר שמח בלי שום הקשר מהטקסט:



ובברכת "ראש ממשלת ישראל, השנבוב"
נתראה בפוסטים הבאים.