עלילות פרת משה בעיר הגדולה

"הם היו צמאים לידע, לרמת ה....פרת משה רבנו!"
כך תיאר לי המנחה שלי קבוצת סטודנטים שהדריך. כוונתו הייתה: הם מאוד רצו לדעת על טבע אבל לא הכירו אפילו את החרק הבסיסי ביותר. ואני חשבתי לעצמי - כמה אנשים באמת מכירים את החרק הזה, המוכר כל כך, אולי הסמל של כל החרקים באשר הם? לא משנה כמה אנשים שאני פוגש סביבי הם מתעבי חרקים אנטומופובים שפלים, כולם מוכנים לקבל את החיפושית העגלגלה והחביבה הזו כחברה אפשרית למשחק וויסט. האם זו העגלגלות? האיטיות היחסית? הצבעים? אולי זה שהיא מופיעה בספרי ילדים וסרטי אנימציה?



מה שזה לא יהיה, הפוסט הזה מוקדש לה - פרת משה רבנו, מושית השבע, Coccinella septempunctata. כן כן, קוקסינלה. אז נתחיל באמת בענייני השמות:
השם המדעי העברי הוא מושית השבע, בגלל שבע הנקודות שעל גבה (שלוש על כל כנף חפיה ועוד שתיים שמתחברות באמצע ונראות ביחד כמו נקודה אחת). יש גם מושיות ה-11, ה-13 ויש אף מושיות עם יותר מ-20 נקודות על הגב. לעומת זאת, יש גם מושית הנקודותיים ואפילו מושיות שאין להן אפילו נקודה אחת לרפואה על גבן. רגע, רגע, תאמרו - מה אתה מתעסק עם מספר הנקודות כאשר יש לנו כאן את משה רבנו וקוקסינלים? איפה שיקולי הרייטינג שלך?
אז השם המדעי הלטיני שלה הוא קוקסינלה שבע-נקודות (Puncta - נקודה, Septem - שבע). הסיבה לקוקסינליות היא הצבעוניות הרבה שלה - המילה coccinus בצרפתית משמעה בכלל "בעלת צבע ארגמן". הסיבה שאנחנו מחברים את השם קוקסינל לנטייה מינית מוחצנת היא בגלל השחקנית הצרפתית הטרנסג'נדרית שבחרה לעצמה את שם הבמה הזה על שם החיפושית הצבעונית.
אז מאיפה לאלף אלפי עזזאלים הגיע משה רבנו לעסק הזה?! או. אני שמח ששאלתם. לא, באמת אני שמח. תודה לכם. רוצים עוגיה? ובכן, החיפושית הזו נחשבה באירופה כמביאת מזל טוב ומציינת את האביב ולכן כונתה בחלק מהמקומות "חיפושית מרים הבתולה" או "ציפור הגבירה". כאשר יהודים רוסיים חיפשו להמציא שמות לחרקים הם רצו לקרוא לחיפושית על שם דמות חיובית וקדושה. אבל בכל זאת, אי אפשר לקרוא לחיפושית כזו על שם שיקסע! לכן נבחר משה רבנו והשם היידי היה "משה-רבינו'ס קיהעלע". אני חושב שהיא אפילו מופיעה ככה בספריו של בשביס זינגר. ולמה פרה? אין לי מושג. אולי בגלל הכתמים הלבנים שחורים שעל החזה שלה.

אז סגרנו את נושא השם. עכשיו לנושא המין (ואני מתכוון למגדר, לא לפעולה). חברים, כולכם ידעתם את זה באיזושהי רמה לא מודעת קוסמית, אבל חלק מפרות משה הרבנו הם פרים. ניתן לזהות אותם על ידי כך שהם מעט קטנים יותר מהנקבות מהעובדה שהם חרמנים באופן כמעט בלתי פוסק. באמת. יצא לי ללכוד לא מעט מושיות בשדה, ולא משנה אם לפני רגע החזקת את החיפּוּשׁ הזה ביד והוא היה באימה שמא אתה מתכוון לאכול אותו, אם במבחנה איתו תהיה נקבה הוא לא יחכה ולא יחשוב פעמיים. ווהו!

החיפושיות הללו ואחיותיהן המושיות עם הקצת יותר או קצת פחות נקודות על הכנפיים מסתובבות על צמחים בגינה, בשדה ובעציצים, ואוכלות. גם הן וגם הזחלים שלהן טורפים של חרקים אחרים. "זחלים?" תאמרו, במבט תמה על פניכם, "לחיפושיות יש זחל? לא רק לפרפרים יש זחל?" "בדיוק!" אומר אני, עם מבט של אנטומולוג פלצן בעיני "יש קבוצות רבות של חרקים שלהם יש זחל, פשוט הוא לא נראה כמו זחל של פרפר שזה הזחל היחיד שגננות מדברות עליו." הזחלים של המושית לא נראים בכלל כמו מושית אלא כמו, ובכן, חרק אחר שאינו מושית. הם שחרחרים אפרפרים עם כתמים כתומים. הם סימפטיים להפליא ובעלי הומור משובח אך נוטים לא לחבב תוכניות ריאליטי בישול.
  זחל של מושית

ונחזור לשאלה מפוסט השאלות הראשון: "אז לשם מה היא כאן? איך היא עוזרת לנו?". על אף התנגדותי העקרונית להצמדת כל בעל חיים לקנה המידה של התועלת האנושית, אין מה לעשות ומדובר פשוט ביצור מועיל להפליא. ראשית, הן עוזרות במשימה הכלל עולמית של הפחתת הפחד מחרקים (כפי שציינתי קודם). שנית, האוכל האהוב ביותר על החיפושיות הנ"ל הוא כנימות. למי שלא יודע, כנימות, שאינן כינים שיש בשיער, הן חרקים שעומדים על עציצי בזיליקום ומחרבים לך עבודת גננות של חודשים רבים. וכך זחלי המושיות והמושיות עצמן מכרסמים את המזיקים המעצבנים האלה כמו ביסלי גריל ועוזרים לכולנו. שלוש קריאות הידד למושיות!

ואם כבר עסקנו במיניות טרנסג'נדרית, בחרמנות שאינה יודעת גבולות ובביסלי גריל, בואו נכניס עוד קצת רייטינג - אלימות ואימה ! (אזהרה: הפסקה הבאה אינה מיועדת לאנשים בעלי לב חלש או למי שחשבו שהסרט "פרומתאוס" לא מציאותי).
אחת האויבות הנוראיות ביותר של החיפושית הזו היא הצרעה Dinocampus coccinellae שמשמה המדעי אפשר להבין שהיא חובבת גדולה של הקוקסינלות החמודות שלנו. הצרעה (ופה זה מתחיל להיות מגעיל לאנטומופובים שביניכם) מטילה ביצה לתוך גוף החיפושית. הזחל של הצרעה מגיח מהביצה, וחי ומתפתח בתוך החיפושית בלי להרוג אותה. כאשר הוא מוכן להתגלם (כן! כן! גם לצרעות יש זחל וגולם, כן! הגננת גאולה שיקרה לכם בגן, או לפחות לא אמרה את כל האמת!) הזחל משתק את רגלי החיפושית, יוצא מגופה ומתגלם מתחתיה. החיפושית, שעדיין חיה (הו, האימה!) עומדת מעל הגולם וללא יכולת להתנגד היא מגינה עליו - גם בגופה הקשיח, גם בצבעיה המסמנים רעילות לטורפים פוטנציאלים וגם בחומרים הכימיים שהיא מפרישה כאשר מישהו מציק לה. כן כן "הנוסע השמיני" לא היה סרט אמין כי הוא לא הלך מספיק רחוק!
מושית עם גולם של צרעה מתחתיה.

זהו, אני עוצר כאן כדי לא להתיש עוד יותר ממה שכבר התשתי. אני מקווה שהצלחתי במשהו להעביר את החיבה שאני חש לפרה הקטנה הזו. מי שרוצה לפגוש כמה באופן אישי (או את הזחלים, שהם באמת סימפטיים), דברו איתי, יש לנו במעבדה.


ומאחר ששירים על פרות זו באמת הגזמה, שלושה קליפים של הלהקה השפוכה OK GO ששמה לעצמה למטרה ללכת בכל פעם למקום רחוק יותר מבחינת עשיית הקליפ ללא שיפור אמיתי במוזיקה שלהם. אבל זה בסדר, הקליפים כל כך מדהימים שאתה בכלל לא שם לב שיש שיר.





ותודה לגיל ויזן על ההשראה:



בברכת "פרת רחב מוכרת הירקות",
נתראה בפוסטים הבאים

סלע קיומנו

אמנם עבר רק זמן קצר מאז הקודם, מה שעלול להכניס אותי לקטגוריית הטרחנים חסרי המנוח, אבל ההשראה באה מסוף הפוסט האחרון. אחרי השיר של הפיקסיז, נתקעה לי בראש המילה "רוק". ותהיתי, מה הופך אדם לרוקר? ואיך עושים בכלל "רוק עברי"? ואיך אפשר להיות מוזיקאי עברי כשהשם לכל סוגי המוזיקה הוא מילים באנגלית - רוק, בלוז, פאנק, פולק, פריק-פולק, פולקה-פאנק, טריפ-הופ, פרוגרסיב שו-גייזינג טריפ הופ לכל המשפחה?

הגעתי למסקנה שיש כמה קריטריונים שאדם צריך לעמוד בהם בכדי להיות רוקר עברי:
א. מבט מצועף.
ב. גיטרה, או נכונות לעשות תנועות עם הראש בעת הנגינה בגיטרה.
ג. לקיחת עצמך ברצינות, לעתים רצינות רבה מדי.
ד. תשומת לב למילים ולא רק למוזיקה. דווקא כשאתה כותב בעברית, אתה לא יכול להיות שטחי וטפשי.

אז נרוץ על כמה שתקועים לי במערכת במכונית בזמן האחרון, וסליחה על כך שזה לא פוסט רציני הסוקר את הרוק העברי לדורותיו. אני מבקש בכל לשון של בקשה: נא להגביר את הווליום כשאתם מקשיבים לשירים הבאים!!!!!!!1

נתחיל עם המובן מאליו, ברי. אני חושב שיש לו את כך הקריטריונים הנ"ל, פלוס מוכנות רבה לקחת את המוזיקה שלו למקומות רב שכבתיים ולא מובנים מאליהם. מבחינתי, המידאס של המוזיקה הישראלית.



ועכשיו, שני אחים לבית רוק: שלום גד ואביב גדג'. הראשון עושה בעקביות רוק מלודי שהוא שלו לחלוטין עם שירים קצרים וקולעים. כל דיסק נשמע כמו שיר אחד ארוך שהולך ומתפתח. אחיו אביב, לעומת זאת הוא דרמטי יותר ואף נוטה לארכנות (שלפעמים, כמו ב"תפילה ליחיד" היא ממש במקום). הוכחה לכך שרוק הוא עניין גנטי. שניהם מקפידים על מילים והלחנה לעילא.






רם אוריון. מבחינתי אחד מגיבורי הגיטרה הגדולים שלנו. אין לו קול גדול, אבל הוא מפצה על זה בהלחנה לא שגרתית, נגינה נגחנית בגיטרה ומילים מילים מילים. האחרון שלו, שנקרא פשוט "האחרון" משלב שירים שלו ושירי משוררים, כך שברמת הטקסטים האלבום הזה מתעלה בנקודות מסוימות למקומות שדיסקי רוק אחרים נעצרים מתחתם, בלי להתפלצן יותר מדי. הנקודה היחידה בה הוא לא בדיוק תואם את הרוקריות הרגילה היא סעיף הלקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, כפי שמוכיח השיר הבא. (אגב, האם זה המקום לציין שהחלטתי פעם שאם אי פעם אקים להקה, אקרא לדיסק השני שלה "הראשון" ואז כשאדם ייכנס לחנות ויבקש "יש לכם את הראשון של מתן בן-ארי ויקרוניות הקצב?" המוכר לא ידע למה הוא התכוון. הא! אבל אז נעלמו חנויות הדיסקים ותכניתי ירדה במורד פתח הניקוז של ההיסטוריה).



ולאבא של כולם, רפי פרסקי. אין לי מה להוסיף.



הייתי יכול להוסיף פה עוד, אבל גם ככה הפסקתם לנגן פחות או יותר מהשיר השלישי, אז נעצור פה. אני רק ממליץ על יהוא ירון (משוגע, אבל אופטימי), שילה פרבר (שרוטה, אבל מיוחדת) ואמן חדש ומבטיח בשם אהוד בנאי (כן, אני יודע ש"רסיסי לילה" שלו נשמע מאכזב בשמיעה ראשונה, אבל שימו את הטרק הראשון בווליום גבוה ודמיינו את מגדל עזריאלי בוער).

 בברכת "רוק בנווה תרצה"
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.

אם אי פעם אתם שואלים את עצמכם האם אפשר באמת לכתוב שיר רוק בעברית, שיהיה בו לעברית מקום אמיתי ולא חיקוי של חיקוי של זמר באנגלית - תפעילו בבקשה את הקטע הבא. משנה עברית, אמירה פוליטית וגיטרה שמנסרת את יסודות העיר העתיקה.

ההר הירוק כל ימות השנה

"אבנים!" צעקה שחר ומשכה אותי לכיוון האבן הקטנה הבאה.
מעלינו השמש הסתערה אל מחוץ למחסה העננים שלה והעירה את הירוק הכרמלי לכדי ירוק זוהר, מנוקד בכתמות (צהובות) וחינניות (לבנות).

הפכנו עוד אבן - והפעם היו שם טחביות (כרגיל) חשופית (כרגיל) עכביש לא מזוהה עם מבט לא מרוצה על הפנים (כרגיל) ועקרב קטן שהתחבא בחריץ באבן שהפכנו (לא כרגיל!).בהינו, אני והילדים וכל המבוגרים שהתאספו גם הם, בברנש מחודד הציפורניים ומעוקל הזנב שהסתכל בנו בעיניו השחורות כדי לראות אם אנחנו רציניים בנוגע לקטע של פירוק הבית שלו בצורה כל כך ברוטאלית. עכשיו, אני יודע שיש ילדים שלא אוהבים חרקים. יש כאלה שאפילו נרתעים וצועקים כשהם פוגשים ביצורון כזה. הבעיה שלי היא הפוכה - הדבר הראשוני שהבנות שלי עושות כשהן רואות חרקים הוא לשאול האם אפשר לשים אותם על היד. כרגע זה נעשה בפיקוח ואני בורר את האורגניזמים, אבל יבוא היום ואצבע כלשהי תינשך על ידי קמפונית כועסת וביום ההוא אני אחטוף נזיפה ויגיע לי. הפעם, למזלי, העקרב לא טיפס לאף אחת על היד וחמק אל הקרקע ללא פגע.

היינו בפיקניק ליד צומת דמון, רובצים בין שמש לענן ומכרסמים פלפלים צהובים, ביצים קשות ומחמר, פיתות עם תערובת של בצל ועגבניות שהחברים בטאבון "אלג'וד" בעספיא אופים במיומנות רבה. נעם פיזזה עם בת של חברים, אנחנו נהנינו ורבצנו, ורק שחר לא הייתה "על הקו" (כל הזכויות שמורות לנועה בן-ארי). ביכיונים, טרחונים, היצמדויות לרגל. מה עושים מה עושים? ואז יצאנו להפוך אבנים והילדה התאפסה על עצמה: רצה מאבן לאבן, מחכה לראות איזו הפתעה נמצא באבן הבאה, מתרגשת גם מלהגיד "כלום!" כשאין כלום. תודה לקו, לאבנים ולחרקים.

ואגב נזיפות, ביום שבו נעם תחזור מהכיתה נזופה אחרי שהעירה למורה ש"זו לא חיפושית, זה פשפש וקוראים לו תריסית" והמורה ת/יכעס עליה, אני אסביר לה שלא תסתור את המורה שלה מול כולם כי זה לא מנומס.
אבל אני גם אחייך.


ונסיים את הערב בשירים על ושל אבנים:

להקת Third-World Love, הרכב המוזיקת-עולם-ג'אז-פאנקי-שמות מצחיקים לשירים שכולכם חייבים לשמוע, נותנים לפסנתרן שלהם יונתן אבישי להתהלך בדרכים עם שק מלא כל טוב ושרים לו "לה-לה-לה".נזכרתי בהופעה שלהם שראיתי פעם מזמן, בדיוק כשיצא האלבום השני שלהם. כל הקהל כבר הכיר את הקטעים, ובהדרן התחיל לשיר את ה"לה לה לה" והכריח אותם לבצע את זה שוב. אז נא להצטרף בפזמון.




להקה שחזרתי אליה לא מזמן, עם עושר ועומק שצריך להיזכר בו מחדש לפעמים. יש להם כל כך הרבה אלבומים וכל כך הרבה שירים ושיתופי פעולה. חשבתי לשים משהו נדיר ומיוחד ומאגניב, אבל אז נזכרתי כמה אני אוהב את השיר הזה:



ואהוד בנאי, מתוך האלבום האחרון שלו, שלקח לי זמן להיכנס אליו והוא עדיין רחוק ממושלם לדעתי, אבל יש בו כל כך הרבה רגעים אהוד בנאיים מעולים, רהוטים ונבונים שאני מוצא את עצמי שומע אותו שוב ושוב. סחתיקה אהוד.



בברכת "אבן מתגלגלת אינה אוספת טחב"
נתראה בפוסטים הבאים

נ.ב.
די, נו אי אפשר רק שירים רומנטיים. לא כשיש את המילה Rock לעבוד איתה.

צר המנבח - מילון חנוכה השלם

שלום ושלומות לכם ולכן קוראים וקוראות יקרים ויקרות ,

לכבוד חג האורים הבא עלינו לטובה, אני מגיש לכם את מילון חנוכה השלם, לשימושכם הפורה אודה:

שבר מדומה - אחוז הנרות השבורים בכל קופסת נרות חנוכה.

שורגניות - סופגניות שרשימת הרכיבים שלהן ארוכה יותר משורה אחת. "השורגנית החדשה שלנו מקמח כוסמין אורגני במילוי קציפת קרם רולדת תפוזים, ציפוי קרם פאטיסייר בסיגנון הולנדז עם פיצפוצי גריסיני מסוכרים ופרוסת מלפפון חמוץ - רק 15.90!"

מתיוון - אדם המעמיד פנים שהוא מחכה לחנוכה רק בגלל ש"הילדים ממש מחכים לזה". אהה.

חג הארורים - חופשות חנוכה של הילדים שאינן חופפות זו לזו, משום שהגן של הקטנה פועל לפי נעמ"ת (כמה שיותר ימים בגן, לעזור לזוגות עובדים) והגן של הגדולה עובד לפי אנתרופוסופיה (ימי החופשה נקבעים באופן אקראי על פי דפוסי נדידה של גדרונים).



עופרת מתוקה - סופגניה בעלת יחס בצק לריבה של 150,231:1 עם פירורי סוכר לחים ומרקם של רגל של קרנף. מוגשת בצבא ובכנסים מדעיים בחנוכה ומחולקת על ידי נציגי אגודות סטודנטים כעונש לסטודנטים סוררים.

לעת - הנקודה ב"מעוז צור" בה מפסיקים להבין את המילים.

נר נשמה - נר שנכבה רגע אחרי שחשבת שסוף סוף הצלחת להדליק אותו בפעם ה-19.

לטקס אניגמה - לביבה שאינך יודע מאיזה ירק היא עשויה.

אור קטן - אדם שמתעקש לשיר עוד שיר חנוכה אחרי "מעוז צור" בהדלקת נרות. לחילופין, אדם שיודע עוד בתים ב"מעוז צור" חוץ מהבית הראשון.

תפוזיקוק - השפרצה על להבה של נר באמצעות קליפת פרי הדר.

שעווה חמה - טפטוף שעוות נר במספר צבעים על שולחן יקר ערך.


צר מנבח - הבנה תוך כדי שירה שהמילים של שיר החנוכה שאתה מזמר כרגע הן מיליטנטיות ונוראיות.

אצבע, אלוהים! - כווייה רגעית מטיפת שעווה חמה הנוזלת בצד הנר ומגיעה לאצבע. מלווה לעתים קרובות בקללות "כו*&@@@ אני תכף מכין ממך מטבֶּחַ!"

דביבון - סביבון שלא באמת יכול להסתובב.

סביאור - סביבון המכיל בתוכו אורגן אורות ומשמיע נגינה צורמנית של "מעוז צור". נקנה לרוב על ידי סבים תמימים ואז מולך לאיבוד על ידי הורים לא תמימים.

סורה - התחושה לאחר אכילת 3 סופגניות (כאשר כבר לאחר הראשונה נשבעת לעצמך שזו הסופגניה האחרונה שאתה אוכל בחנוכה הזו כי בחייאת, כמה אפשר).


ונקנח בכמה שירים על אור:

דני סנדרסון, אחד האנשים הכי מוכשרים שאינם בפוליטיקה, יורד ישר לשורש העניין. ואגב, מעבר למילים המצחיקות (כמו שהן תמיד אצל סנדרסון) שימו לב איזה לחן מעולה.




ולכיוון אחר - ניק קייב בפסקול של "באטמן חוזר" חורך את העיר. הקליפ בכלל מסרט אחר, אבל השיר הוא מהמוצדקים שקייב עשה בתקופה ההיא.



וג'מירוקוואי שרים על התכונה המגניבה של אור, שהיא שאנחנו מתייחסים אליו כאל מידת מרחק בלי להניד עפעף למרות שהוא בתכל'ס אחד מהדברים שהמוח שלנו הכי מתקשה לתפוס את העובדה שהוא מתקדם בכלל ולכן הצירוף "שנות אור" כדי לתאר אורך ביקום הוא קרוב לוודאי ההפשטה רחוקה מהתפיסה הקונקרטית שהמדע הואיל לייצר. אה, והשיר מגניב.



בברכת "שמש זה מדליק"
נתראה בפוסטים הבאים.

אם רק תגידי כן

שלום לכם מדענים צעירים ובני משפחותיהם!

אין ספק שהתקדמתם (או התקדמתן - "הבלוג רשום בלשון זכר אך היאוש הוא נחלתן של נשים וגברים כאחד ולא נתקטנן). עשיתם את הניסויים, כתבתם את המאמר (סוגיה נפרדת, נדבר עליה פעם) עשיתם פינג פונג עם המנחה שתיקן, ואז תיקן את התיקונים, ואז ביטל את תיקון התיקונים, ואז אמר "אולי נמחק את כל החלק האמצעי, על השפעת האור" ואז תיקן, ואז אמר "אולי נוסיף פה משהו על השפעת האור?" ובסוף אישר את הכל. ואז, או אז, מתחילה הסאגה - הגשת המאמר לעיתון.
יש שישוו זאת למשורר מתחיל, השולח בידיים רועדות ולב קופץ את שיריו הבוסריים לכתב העת הספרותי ונושא תפילה שקטה לקבלתם, אלא שהם כמובן יטעו. שליחת מאמר לעיתון מדעי היא ביקור בעולם של דייטים, אכזרי אף יותר מהסצינה התל אביבית ואפלולי יותר מהאפלוליים שבפיקאפ ברים בקריות.

פרק א' - She's way out of my league
המחזר המתחיל מנסה לשלוח שורת פתיחה מהוססת בכיוון הבחורה היפה ביותר בפיק-אפ בר. העיתון המגניב, המסעיר, בחזית המדע שרק יחידי סגולה מתקבלים אליו. עמוק בלב יודע המדען/המחזר הצעיר שאין סיכוי, פחחחח, באמת. אבל הוא אומר לעצמו "אולי היום היא בקטע של לעשות טובה לאיזה גברבר צעיר ונחמד. יש היום ממש ביקוש לנחמדים עם רעיון מבריק על אקולוגיה התנהגותית, עם כל ה-assholes שמסתובבים פה." אלא שהבחורה הזו כבר שבעה מחזרים. היא אפילו לא שולחת אליך מבט - אלא אומרת פשוט "אני מעדיפה להיות לבד כרגע, תודה". והמחזר המדעני מתקפל בהכרת תודה שלא היה צריך להתמודד עם האפשרות שהיא ממש תגיד כן.

פרק ב' - מה, לא?
עכשיו זה הזמן להתנער מאשליות רומנטיות (תרתי משמע) ולחפש משהו מעט יותר מציאותי. הי, אני בחור לעניין, המאמר הזה הוא מאמר לעניין ואני בטוח שיש כתב עת עם קלאסה ומחזרים רבים שישמח לארח אותי ואפילו, מי יודע, לשים אותי על העמוד הראשי. הנה, זאת שם ליד החלון - היא בדיוק מתאימה. היא לבושה מדוייק, אבל זרוק, היא לא מעשנת (שזה חשוב) ואני בטוח שהרעיון המגניב שלי על לצבוע כנימות בצבעים זוהרים יקסים אותה הישר לזרועותי. הא! "אז, את באה לכאן הרבה? מה המזל שלך? אני במזל כנימה (סטגדוש!)...." אך אויה. היא לא אוהבת כנימות, היא לא בעניין של בדיחות והאמת "המאמר שלך כתוב היטב אבל לא בטוח שהוא יקלע לטעם של חלק מספיק נרחב של קוראינו." רגע, אני מזהה את זה! לא יכול להיות....כן, כתב העת הזה אמר לי הרגע "זה לא אתה, זה אני." אף אחד לא אומר לי "זה לא אתה, זה אני"! אני המצאתי את "זה לא אתה, זה אני"!

פרק ג' - מה, כן?
פה כבר מתחיל הרומנטיקן חסר התקנה להיכנס לסחרור של יאוש. הוא מחייך לברמנית (שממהרת לברוח), הוא פונה לבחורות אקראיות שנראה שהן בעניינים של חרקים, פוזל כלפי בנות ששמע שמישהו אחר התקבל אצלן ושואל את עצמו "מה, זה אני? האם יש משהו בי שעוצר את הזיקוקים מלקרות? האם לא כל העולם חובב כנימות צבועות בצבעים פלואורסצנטיים?", הוא שוקל ברצינות לעבור לפאב של ההייטקיסטים מעבר לכביש. וכשהכל נראה כבר אבוד, פתאום הוא פוגש אותה. האחת. המיוחדת. התאום השמיימי שלו - הבחורה שאשכרה מוכנה לדבר איתו. בידיים רועדות ובלב קופץ הוא מגיש לה את המאמר והיא מעיינת בו ואומרת "מעניין". זה מעניין! זה ממש מעניין מישהו! וו-הו! ובליבו של הגברבר (או הגברברת, אני משתדל לא להפלות, בעיקר עכשיו כשמירב מיכאלי בדרך לכנסת) ניצת זיק של תקווה. הוא כבר רואה בעיני רוחו זוגיות מאושרת, בית ברמת גן וחברות באקדמיה האמריקנית למדעים. ואז היא מסתכלת עליו במבט אלכסוני ואומרת "מעניין, אבל... אולי תכניס משהו על השפעת האור?"


ובאווירה אופטימית זו, שירים על חיזורים.

טום ג'ונס וסריס מאת'יוס שרים את שיר המחזר המתעלם האולטימטיבי. בנים, כשבחורה אומרת שהיא רוצה ללכת הביתה, תעזבו אותה במנוחה.




חילול קודש קטן - השיר המופלא של בוב דילן, שמזמין את אהובתו להישאר איתו על המיטה הרחבה שלו, בביצוע של דוראן דוראן. הידעתם שאת הדיסק של דילן Nashville Skyline, הוא הקליט בכוונה בקול מוזר, שלא יישמע כמו הקול הצפרדעי הרגיל שלו, כדי לעצבן את הקהל?




ואחרון להערב,מלכי הנוחות הנורווגים מעדיפים לרקוד מאשר לדבר. וגם אנחנו לפעמים.




בברכת "יתקבל, אנשאללה"
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
לחובבי מוזיקה טובה, חדשה וישנה כאחד, תרשו לי להמליץ על הבלוג של איה:
http://geniusarchives.blogspot.co.il/2012/12/blog-post.html