"אבנים!" צעקה שחר ומשכה אותי לכיוון האבן הקטנה הבאה.
מעלינו השמש הסתערה אל מחוץ למחסה העננים שלה והעירה את הירוק הכרמלי לכדי ירוק זוהר, מנוקד בכתמות (צהובות) וחינניות (לבנות).
הפכנו עוד אבן - והפעם היו שם טחביות (כרגיל) חשופית (כרגיל) עכביש לא מזוהה עם מבט לא מרוצה על הפנים (כרגיל) ועקרב קטן שהתחבא בחריץ באבן שהפכנו (לא כרגיל!).בהינו, אני והילדים וכל המבוגרים שהתאספו גם הם, בברנש מחודד הציפורניים ומעוקל הזנב שהסתכל בנו בעיניו השחורות כדי לראות אם אנחנו רציניים בנוגע לקטע של פירוק הבית שלו בצורה כל כך ברוטאלית. עכשיו, אני יודע שיש ילדים שלא אוהבים חרקים. יש כאלה שאפילו נרתעים וצועקים כשהם פוגשים ביצורון כזה. הבעיה שלי היא הפוכה - הדבר הראשוני שהבנות שלי עושות כשהן רואות חרקים הוא לשאול האם אפשר לשים אותם על היד. כרגע זה נעשה בפיקוח ואני בורר את האורגניזמים, אבל יבוא היום ואצבע כלשהי תינשך על ידי קמפונית כועסת וביום ההוא אני אחטוף נזיפה ויגיע לי. הפעם, למזלי, העקרב לא טיפס לאף אחת על היד וחמק אל הקרקע ללא פגע.
היינו בפיקניק ליד צומת דמון, רובצים בין שמש לענן ומכרסמים פלפלים צהובים, ביצים קשות ומחמר, פיתות עם תערובת של בצל ועגבניות שהחברים בטאבון "אלג'וד" בעספיא אופים במיומנות רבה. נעם פיזזה עם בת של חברים, אנחנו נהנינו ורבצנו, ורק שחר לא הייתה "על הקו" (כל הזכויות שמורות לנועה בן-ארי). ביכיונים, טרחונים, היצמדויות לרגל. מה עושים מה עושים? ואז יצאנו להפוך אבנים והילדה התאפסה על עצמה: רצה מאבן לאבן, מחכה לראות איזו הפתעה נמצא באבן הבאה, מתרגשת גם מלהגיד "כלום!" כשאין כלום. תודה לקו, לאבנים ולחרקים.
ואגב נזיפות, ביום שבו נעם תחזור מהכיתה נזופה אחרי שהעירה למורה ש"זו לא חיפושית, זה פשפש וקוראים לו תריסית" והמורה ת/יכעס עליה, אני אסביר לה שלא תסתור את המורה שלה מול כולם כי זה לא מנומס.
אבל אני גם אחייך.
ונסיים את הערב בשירים על ושל אבנים:
להקת Third-World Love, הרכב המוזיקת-עולם-ג'אז-פאנקי-שמות מצחיקים לשירים שכולכם חייבים לשמוע, נותנים לפסנתרן שלהם יונתן אבישי להתהלך בדרכים עם שק מלא כל טוב ושרים לו "לה-לה-לה".נזכרתי בהופעה שלהם שראיתי פעם מזמן, בדיוק כשיצא האלבום השני שלהם. כל הקהל כבר הכיר את הקטעים, ובהדרן התחיל לשיר את ה"לה לה לה" והכריח אותם לבצע את זה שוב. אז נא להצטרף בפזמון.
להקה שחזרתי אליה לא מזמן, עם עושר ועומק שצריך להיזכר בו מחדש לפעמים. יש להם כל כך הרבה אלבומים וכל כך הרבה שירים ושיתופי פעולה. חשבתי לשים משהו נדיר ומיוחד ומאגניב, אבל אז נזכרתי כמה אני אוהב את השיר הזה:
ואהוד בנאי, מתוך האלבום האחרון שלו, שלקח לי זמן להיכנס אליו והוא עדיין רחוק ממושלם לדעתי, אבל יש בו כל כך הרבה רגעים אהוד בנאיים מעולים, רהוטים ונבונים שאני מוצא את עצמי שומע אותו שוב ושוב. סחתיקה אהוד.
בברכת "אבן מתגלגלת אינה אוספת טחב"
נתראה בפוסטים הבאים
נ.ב.
די, נו אי אפשר רק שירים רומנטיים. לא כשיש את המילה Rock לעבוד איתה.
מעלינו השמש הסתערה אל מחוץ למחסה העננים שלה והעירה את הירוק הכרמלי לכדי ירוק זוהר, מנוקד בכתמות (צהובות) וחינניות (לבנות).
הפכנו עוד אבן - והפעם היו שם טחביות (כרגיל) חשופית (כרגיל) עכביש לא מזוהה עם מבט לא מרוצה על הפנים (כרגיל) ועקרב קטן שהתחבא בחריץ באבן שהפכנו (לא כרגיל!).בהינו, אני והילדים וכל המבוגרים שהתאספו גם הם, בברנש מחודד הציפורניים ומעוקל הזנב שהסתכל בנו בעיניו השחורות כדי לראות אם אנחנו רציניים בנוגע לקטע של פירוק הבית שלו בצורה כל כך ברוטאלית. עכשיו, אני יודע שיש ילדים שלא אוהבים חרקים. יש כאלה שאפילו נרתעים וצועקים כשהם פוגשים ביצורון כזה. הבעיה שלי היא הפוכה - הדבר הראשוני שהבנות שלי עושות כשהן רואות חרקים הוא לשאול האם אפשר לשים אותם על היד. כרגע זה נעשה בפיקוח ואני בורר את האורגניזמים, אבל יבוא היום ואצבע כלשהי תינשך על ידי קמפונית כועסת וביום ההוא אני אחטוף נזיפה ויגיע לי. הפעם, למזלי, העקרב לא טיפס לאף אחת על היד וחמק אל הקרקע ללא פגע.
היינו בפיקניק ליד צומת דמון, רובצים בין שמש לענן ומכרסמים פלפלים צהובים, ביצים קשות ומחמר, פיתות עם תערובת של בצל ועגבניות שהחברים בטאבון "אלג'וד" בעספיא אופים במיומנות רבה. נעם פיזזה עם בת של חברים, אנחנו נהנינו ורבצנו, ורק שחר לא הייתה "על הקו" (כל הזכויות שמורות לנועה בן-ארי). ביכיונים, טרחונים, היצמדויות לרגל. מה עושים מה עושים? ואז יצאנו להפוך אבנים והילדה התאפסה על עצמה: רצה מאבן לאבן, מחכה לראות איזו הפתעה נמצא באבן הבאה, מתרגשת גם מלהגיד "כלום!" כשאין כלום. תודה לקו, לאבנים ולחרקים.
ואגב נזיפות, ביום שבו נעם תחזור מהכיתה נזופה אחרי שהעירה למורה ש"זו לא חיפושית, זה פשפש וקוראים לו תריסית" והמורה ת/יכעס עליה, אני אסביר לה שלא תסתור את המורה שלה מול כולם כי זה לא מנומס.
אבל אני גם אחייך.
ונסיים את הערב בשירים על ושל אבנים:
להקת Third-World Love, הרכב המוזיקת-עולם-ג'אז-פאנקי-שמות מצחיקים לשירים שכולכם חייבים לשמוע, נותנים לפסנתרן שלהם יונתן אבישי להתהלך בדרכים עם שק מלא כל טוב ושרים לו "לה-לה-לה".נזכרתי בהופעה שלהם שראיתי פעם מזמן, בדיוק כשיצא האלבום השני שלהם. כל הקהל כבר הכיר את הקטעים, ובהדרן התחיל לשיר את ה"לה לה לה" והכריח אותם לבצע את זה שוב. אז נא להצטרף בפזמון.
להקה שחזרתי אליה לא מזמן, עם עושר ועומק שצריך להיזכר בו מחדש לפעמים. יש להם כל כך הרבה אלבומים וכל כך הרבה שירים ושיתופי פעולה. חשבתי לשים משהו נדיר ומיוחד ומאגניב, אבל אז נזכרתי כמה אני אוהב את השיר הזה:
ואהוד בנאי, מתוך האלבום האחרון שלו, שלקח לי זמן להיכנס אליו והוא עדיין רחוק ממושלם לדעתי, אבל יש בו כל כך הרבה רגעים אהוד בנאיים מעולים, רהוטים ונבונים שאני מוצא את עצמי שומע אותו שוב ושוב. סחתיקה אהוד.
בברכת "אבן מתגלגלת אינה אוספת טחב"
נתראה בפוסטים הבאים
נ.ב.
די, נו אי אפשר רק שירים רומנטיים. לא כשיש את המילה Rock לעבוד איתה.
מממ פוסט מצויין. אני רק אוסיף ואגיד שאין כל בעיה לתת לילדים להחזיק עבייד קטן ביד. הקטנים נראים אולי מתוחים ותוקפניים (נו לא בכל יום מגיע ענק עם בתו ומוריד לך את הגג של הבית), אבל הם אף פעם לא עוקצים, והצביטות שלהם זה רק איום. וגם אם חוטפים צביטה זה לא כמו צביטה של סרטן נחלים (לא מומלץ בכלל, גם לא למבוגרים).
השבמחקמצד שני - יש פה את הפאן החינוכי. ללמד ילדים להחזיק עקרב? אולי שווה יותר ללמד קודם איך לזהות עקרב נכון.
אחלה מוזיקה, דרך אגב.