תיק תיקשורת

(אזהרה: הפוסט היום אינו מיועד לילדים עם אסטמה, קשישים ונשים בהריון, אלא אם כן, כמובן, הנשים הללו הן בחורות רגועות ומלאות פרופורציות שאינן נוטות לשנאה סטריאוטיפית כלפי חרקים קשי יום. כדי למנוע בריחת קהל בלתי הפיכה, לא יהיו תמונות של החרק הרלוונטי בפוסט הזה).

ידעתם שזה יגיע, נכון?
עמוק בלב, מתחת לכל השעשוע והמוזיקה ובדיחות ה"מה, זו העבודה שלך?" ידעתם שיגיע היום ובבלוג הזה יהיה פוסט שידבר על החרק המפחיד מכולם. החרק שגורם לכולנו להתכווץ קצת בכיסאותינו או לזנק אל על בצרחות "גוועלד! אחים, הושיעו!". קיוויתם שהכל יהיה דובוני מים שמנמנים, אך לא. אז קבלו אותם: הם חומים, הם מהירים, הם מנפנפים במחושים שלהם, והם נמצאים גם אצלכם מתחת לכיור (בין אם אתם מודים בזה או לא):
הג'וקים!!!! (רעמים בחוץ, ארבעת הצלילים הראשונים של החמישית של בטהובן בביצוע סימפונט רעננה, נשים מסוקסות וגברים אפורי מבע מתעלפים בשקט בקהל)

אז כן - התיקנים. אותם יצורים חביבים ומלאי חן, חביבי הקהל וזוכי פרס נערת החן לשנת תשב"ט-תש"ג. או ליתר דיוק, יצירי השטן, מפלצות נאלחות, סמל לכל מה שרקוב, חולה ומפחיד בעולמנו המודרני. או משהו באמצע בין השניים. אין יצור שמצליח באופן כל כך עקבי להכעיס, להפחיד ולהגעיל אחוז כה ניכר מהאוכלוסייה האנושית.
אני חושב שניתן לסכם את השאלות השונות שנשאלתי לגבי ג'וקים לשלוש קטגוריות:
האתוס: "מה ג'וקים רוצים? למה הם נכנסים לי לבית?"
המיתוס: "זה נכון שג'וקים יכולים לשרוד פצצה גרעינית?"
והתכל'ס: "אז איך נפתרים מהם?"

תיקנים

אז נפתח באתוס. רוב התיקנים בעולם לא רוצים להיכנס לכם לבית. רובם שוכנים בבתי גידול לחים וחמימים - מתחת לאבנים, על קליפות של עצים ובעלווה על רצפת יערות. הם נקראים תיקנים בגלל שאת הביצים שלהם הם מטילים בתוך תיק חום וקשיח ששומר על הביצים מהתייבשות וטפילים. חלקם יצורים איטיים למדי שמכרסמים צמחים עם מבט מהורהר ולא יתקרבו לפח אשפה בחיים. הבעיה מתחילה לא בתיקנים אלא (הפתעה, הפתעה) בנו. אנחנו בונים בתים עם צינורות ביוב ומקומות לחים, אנחנו דואגים לסלק ממקומות המגורים שלנו את כל אוכלי החרקים האפשריים כמו קיפודים וציפורים, ומעל לכל - אנחנו מייצרים כמויות מגונות של אשפה. לא סתם אשפה - אשפה אכילה. אוכל במצב צבירה כמעט טוב לחלוטין שפשוט הריח לנו קצת לא טוב או שהצבע של הקליפה שלו כבר לא היה אופטימלי.
כמה מינים של תיקנים התחברו לשילוב הזה של מקום גידול נוח ונעים, העדר אויבים טבעיים ומזון בשפע והפכו להיות מה שמכונה "מינים מלווי אדם". בהם ניתן למצוא את תיקן הבתים (הקטנים המעצבנים) התיקן הגרמני (הקטנים הבהירים) והשנואים מכולם ולא בגלל ההקשר הפוליטי הבינלאומי - התיקן האמריקאי (החומים הגדולים שנכנסים בתעופה דרך חלונות של דירות תל אביביות).
אז בתכל'ס, איך מונעים מתיקנים מלווי אדם לבוא וללוות אתכם? בואו נראה - אופצייה ראשונה היא להעלים את מקומות הגידול. אז אלא אם כן יש לכם את היכולת לחיות בלי צינורות ביוב, זה לא סביר. אופציה שנייה היא להביא אויבים טבעיים. כל מי שיכול לגדל קיפוד בדירה, מדובר בהדברה הביולוגית הטובה ביותר שיש נגד תיקנים. אבל בפסים מציאותיים יותר - פשוט תשמרו על ניקיון. אם הפח שלכם יהיה סגור, אם לא יהיה אוכל על השיש, אם תהיו מעט יותר נציונל סוציאליסטיים בכל הקשור להיגיינה ביתית - המוטיבציה של תיקנים להסתובב לכם בבית תפחת בטור מעריכי.

גם לו יש תיק.

נמשיך באתוס: תיקנים הם יצורים מוצלחים ומופלאים. כמובן שאני אומר את זה מנקודת מבט של אנטומולוג, שזה הכי קרוב לטיעון לאי-שפיות שאני יכול להציע. הם מוצלחים כי עובדתית התיקנים הם חרקים קדומים מאוד שכמעט ולא השתנו במהלך מליוני שנותיהם על פני כדור הארץ. הם מוצלחים כי הם מותאמים בכמעט כל תכונה של גופם והיותם ללשרוד ולהתרבות (שהם קני המידה האמיתיים - לא אושר, הגשמה עצמית או בעלות על אייפד). הם מאתרים סכנות במהירות על ידי שילוב של ראיה ("כפכף מתקרב!"), חישת רוח ("הכפכף עושה עלי משב רוח!") ורעידות של הקרקע ("הכפכף נחת עלי!"), הם נמלטים בזריזות באמצעות הרגליים הארוכות והדקות שלהם והם שטוחים ודקים וכך יכולים להידחק גם לסדקים צרים ולהימנע מכפכפים ודומיהם.
עוד עובדה מרתקת - לתיקנים יש שני מחושונים בקצה הבטן שרגישים מאוד למגע ולתנועת אוויר. במידה ואויב מנסה לתפוס אותם ונוגע באותם מחושונים או שהם חשים תנועת אוויר עליהם (שנקראים צרצי, כמו המלכה ב"משחקי הכס") הנגיעה גורמת לרגליים שלהם לזנק בתנועת רפלקס - בלי מעבר דרך המוח שלהם (כן כן, לתיקנים יש מוח). סיבי העצב שמחברים את הצרצי למרכז העצבים הלא-מוחי הם עבים מאוד, הרבה יותר מעצבים רגילים, בכדי להעביר את האות העצבי כמה שיותר מהר. תיקן יכול לחוש את תנועת האוויר של לשון מתקרבת של צפרדע ולהימלט בזמן. כבוד.
תפרו לו תיק. הוא זכאאאאאאי.

ונסיים במיתוסים:
תיקנים יכולים לשרוד פצצה גרעינית: שטות מוחלטת. תיקנים עשויים מחלבון, שומן, סוכר ומים, ממש כמונו. אם וכאשר תבוא הפצצה האיראנית, גם הם יהפכו לאדים יחד עם כל תל אביב. מה שכן נכון הוא שתיקנים יכולים להתמודד הרבה יותר טוב מאיתנו עם קרינה רדיואקטיבית - עד פי 15 ממה שאדם מסוגל לספוג. אבל האמת, הם לא כל כך יוצאים דופן במובן הזה - גם חרקים אחרים עמידים יותר מאיתנו לקרינה ולא ברור למה דווקא התיקנים קיבלו על כתפיהם הקטנות את האחריות לרשת את כדור הארץ כשאנחנו נסיים לפצלח האחד את השני.

תיקנים יכולים לחיות בלי ראש: באופן מפתיע, המיתוס הזה נכון. חרקים נושמים לא דרך אף אלא דרך צינורות שנמצאים בכל הגוף, ויש להם מרכזי שליטה עצביים חוץ מהמוח שבראש. אם בדרך פלא תורידו לתיקן את הראש הוא יוכל להמשיך ולחיות (אף כי לא חיים שמחים מדי) במשך כשבוע, ללכת ואף להגיב למגע, אך לבסוף ימות מרעב. באופן מזעזע לא פחות, גם הראש שהורד מהגוף ממשיך "לחיות" ולהגיב לסביבה. אהההההההההה.

תיקנים מעבירים מחלות: פה התשובה מעט מורכבת. תיקנים הולכים על דברים מלוכלכים, אוכל רקוב וצינורות אפלים. הם אוספים איתם חידקים ומצאו על חרקים לא מעט חידקים שיש בהם בכדי לגרום מחלות. עם זאת, אין שום תיעוד של מחלה שהופצה על ידי תיקנים, גם במקומות עשירים בהם יש תיקנים בשפע. מה שכן, יש אנשים שרגישים להפרשות תיקנים והן גורמות להם לפריחות או להחמרת תסמינים של אסטמה. אבל מה זה משנה, הבעיה הקשה ביותר היא הלחץ הנפשי שהם גורמים, ואת זה גם תיקן שרוחץ מתחת לציפורניים יעשה.

לסיכום - אני מאמין שאף לא אחד מקוראי הפוסט ממש ישנה את דעתו בעקבות קצת סיפורי תיקנים בבלוג שקרא. אבל אם אפילו לרגע אחד כשתפגשו תיקן תחייכו אליו, תאמרו לו "שמע, אני ממש מעריך את יכולותיך, אם עכשיו תהיה שואה גרעינית ואתה תישאר אני ממש אהיה סבבה עם זה" ורק אז תרימו את הכפכף, דייני.

ולסיום, שירי תיקים!

לג'יימס בראון יש תיק תיק, אבל גם יש לו כמות של נשמה שיכולה למלא בקלות שני גופים בגודל ממוצע. מה לא הייתי נותן להיות זמר הליווי שלו:



הפתיחה של "כלבי אשמורת" עם השיר המעולה Little Green Bag של ג'ורג' בייקר ברקע. מי שיישאר עד הסוף יזכה לראות את טים רות' מגואל בדם. וופי!



והשיר הזה הוא כל כך, כל כך מגניב שנסתפק בזה שהמילה "תיק" מוזכרת בו. אחרי הכל, יש להם אור שמש בתוך תיק!



בברכת "שר בלי תיקן"
נתראה בפוסטים הבאים.