פול ווליום (פוסט גנוב)

אחת מנקודות האור (הרבות) שבמקצוע שבחרתי לי הוא העובדה שיוצא לי לשתול לא מעט שיחי פול.

אני רציני לגמרי. אנחנו מגדלים במעבדה כנימות וכדי שיהיו להם כל הזמן צמחים טריים לאכול, יוצא לי כל 2-3 ימים לזרוע 60 זרעי פול בכוסות קטנות - עשיתי חישוב לאחרונה וגיליתי שבהערכה גסה שתלתי 30,000 צמחי פול במהלך הדוקטורט הזה. הכנימות שמחות מרוצות, ואני שמח ומרוצה. למה מרוצה, אתם שואלים? ראשית, זה מאפשר לי להפתיע מוכרים בחנויות של קטניות בשוק. כשאני בא אליהם ואומר שאני רוצה פול, משום מה ההנחה שלהם היא שאני אשכנזי שמבקש להתנסות בחוויה הקולינרית האוריינטלית ולכן מוציאים שקית קטנה. "כמה אתה רוצה?" הם שואלים, הו קטני אמונה שכמוהם (ויש שיאמרו "קטניות אמונה"). "10 קילו" אני אומר, זחוח. אור של הפתעה ניצת בעיניהם - הו, הם חושבים, אני חייב לברר איפה הבחור הזה גר. עם כזו כמות של פול, אסור להתקרב לבית שלו למרחק של 500 מטר.
הסיבה השנייה שזריעת פול היא אירוע משמח, היא שמדובר בכשעתיים עבודה שהיא חסרת עניין לחלוטין, נטולת מחשבה ומאמץ מנטלי ורפטטיבית כמו טכנו. כלומר, העבודה האולטימטיבית לעשות עם אזניות באזניים. אני מנצל את השעות האלה לשמוע מוזיקה, להאזין להרצאות מוקלטות על מגוון נושאים (לא תאמינו מה אפשר למצוא באינטרנט בימינו) וגם להקשיב לרדיו. אף שרוב שעות היום הרדיו מלא בקשקושים חסרי פשר של מנחים שמנסים לעשות חדשות מכלום (ולא, ניב רסקין, לשאול "אז שתף אותנו בתחושות שלך, יום לאחר שאיבדת את התוכי שלך בתאונת קומביין טראגית" זה לא חדשות) פה ושם יש פנינים ששוות את הבטריות של הנגן.
אחד מהעוגנים שלי בעולם כאוטי זה הוא זריעת הפול של יום חמישי בצהריים. אני מתזמן את שאר המשימות שלי כך שבין 14:00-16:00 אאזין לטייכר וזרחוביץ', בתכניתם הדי פסיכית "חותרים למגע". אם כבר שמעתם את הפלא הזה, אז הרשו לי רק לומר: "באיזו יד את מדברת איתי?" "ונוטריון!" "בגלים של הצה"ל" "כלבלב בלי בעלים" "אם אני מאחר, נשארות לי רק עגבניות בררה" וכמובן - "אחח, המבטא האנגלוסקסי הזה!". אם לא הכרתם, מדובר בתכנית מצחיקה, גסה, רפטטיבית, שלא שמה שום איבר אינטימי על אף אחד ובודקת את הגבולות של מפקד צה"ל וסבלנותו של רזי ברקאי באופן מרחיק לכת.
לאחרונה, אחת המשימות שנטלו על עצמם היא לאתר את הפנינים המביכות ביותר שהוקלטו בשפה העברית. שירים, שהמילים "שנות השמונים" כתובים עליהם באותיות קידוש ארוויזיון, שכוללים תסרוקות מזוויעות, ריקודים הזויים, מילים מביכות ולחנים על גבול הפרת יוזמת ז'נבה. אז הפוסט הזה גנוב לחלוטין מהתכנית ובתמורה אני ממליץ לכם להקשיב להם בכל אוזן, ואפשר גם עם שתי האוזניים בו-זמנית בימי חמישי.

אז מה היה לנו שם:
ראשית, השיר שהתחיל את הכל: הטאקו שלה של חני יופה. את המילים המופלאות כתבה חנה גולדברג, שאחראית על שירים כמו "נאחז באוויר" "אנטרקטיקה" "לא רוצה לזמביה" ואחרים. את השיר הזה היא כנראה כתבה Under the Influence כי אחרת אין לי הסבר לטרגדיה הזו.




סטיב אוסטין
מתוך פסטיבל שירי הילדים השירוויזיון - מוטי גלעדי נותן בראש. אתם זוכרים את המשחק תופסת סטיב אוסטין? כשכולם רצים בהילוך איטי ועושים "טה טה טה טה טה טה טה טה" כמו המוזיקה של הסדרה? אחח, התמימות של שנותינו הצעירות. "כשאני עושה שרירים, צלחות מתעופפות!"



ויש כמובן את הקאברים. לוקחים שיר ידוע (במקרה זה Let's Get Physical של אוליביה ניוטון ג'ון) ועושים ממנו אוריגמי, קונפטי וכריות בכתפיים.אל תשכחו לנענע את הישבן.



השיר הבא הוא הדגמה להבדל בין זיכרון למציאות. השיר הזה כמובן מוכר לי ברמת הפזמון, ובזכרוני מדובר בשיר ארוויזיונים קלאסי עם זמר מלא כריזמה ורקדנים המפזזים באופן חינני מאחוריו. הו כמה טעיתי. הו. יש כמה אימאג'ים שלא אוכל כבר להסיר מזכרוני, אפילו עם סכין יפנית.



יש דברים שברור שהם בדיחה, אבל עדיין חייבים לראות את זה.




זהו, בברכת "אופס, איזו פליטה יצאה לי!"
נתראה בפוסטים הבאים.

אינסטנט נוסטלגיה

אני שרוי בימים אלה בעיצומו של טריפ נוסטלגי חסר תקדים ופשר. מצאתי אוגדן דיסקים ישן ובתוכו המוזיקה ששמעתי (באינטנסיביות) אי שם בתחילת שנות ה-2000. אאאאאאאאאההההההה! אני לא מצליח להניח את אסופת המוזיקה הזו מידי ומהמערכת במכונית שלי (חוץ מכשאני מסיע את הבנות. איכשהו, הן פחות מתחברות לרוק בריטי אלטרנטיבי מאשר ל"ענן על מקל". אני צריך לעבוד על החינוך בבית). כמובן שאני נזרק בעקבות המוזיקה, שעוקפת את הקורטקס שלי וחותכת ישירות לאמיגדלה ולכל הרגשות הבסיסיים ביותר, היישר לשאלות הקיומיות:
מה שמעתי אז? איזה אדם הייתי? האם יש קשר בין הדברים? האם השתניתי?

אבל בחייאת, מי צריך חפירות כשיש מוזיקה טובה. אז הנה כמה דגימות מכל הטוב הזה:

הדיסק הראשון שצד את עיני הוא דיסק כפול של הופעה חיה של בן הארפר. אני חושב שהגעתי אליו דרך אחי יתברך. אחחחחח האיש יודע לנגן על גיטרה. ועל מנדולינה. ועל משהו בלתי מוגדר שנקרא באנגלית Lap Guitar. ואני חרשתי על הדיסקים שלו כאיכר בשדות העמק. הורה, בן!




הימים היו ימי תחילת שנות האלפיים. ימי המשבר הגדול - הנה עבר המילניום ובאג אלפיים ושום דבר לא נחרב. לא העולם ולא קריית מלאכי. לאט לאט התחלנו להבין, שזה לא הסוף - ועכשיו צריך להמשיך הלאה, למצוא עבודה, ולהפסיק עם השטויות. בהשאלה, אני באמת חושב שיום ההולדת הכי קשה הוא לא 20, כשאתה חושב שנהפכת למבוגר, אלא דווקא 21 - אז אתה מבין שהספירה ממשיכה ואתה עלול גם להגיע ל-30, 40 ואפילו, חס וחלילה, לגיל של ההורים שלך. אז מה נשאר לבחור צעיר לעשות? אולי רק לזוז.



את טום מקריי פגשתי לראשונה בחנות "מוזיקה נטו" בלונדון מיניסטור בתל אביב. למי שזוכר את פינת החמד הזו, ששכנה בינות חנויות של סנדוויצ'י בייגל יבשים ומסעדה הודית יקרנית, היה מדובר בחנות שחרטה על דגלה את הצורך להיות אקטיבי בהקניית הרגלי שמיעה מגוונים לקהל ההדיוט. בקיצור, מקום שלא רק מכר לך דיסקים, אלא גם המליץ מה כדאי לך לשמוע. שמעתי את הדיסק השני שלו ליד שולחן המוכר (מי עושה דברים כאלה היום, בעידן היוטיוב האינסופי?) והתאהבתי. ההרגשה שלי, שלא השתנתה עד היום, היא שמקריי נולד עם מחלה נדירה שמונעת ממנו מלכתוב שירים גרועים.  גם היום, כשהוא ממחזר - הוא ממחזר חומרים מעולים. השיר הזה הוא דווקא מהדיסק הראשון שלו:




רביעייה בריטית שמנגנת רוק פופי עם השפעות הודיות? אבל Paul is dead, לא? סתם, הם לא באמת הביטלס, אבל Kula Shaker היו לאיזו תקופה קצרה בסוף שנות ה-90 הדבר הבריטי החם הבא (אחר כך הם התחילו לשרוף צלבי קרס בטענה ש"הי, מדובר בסמל הינדי ואנחנו בכלל בכלל לא עושים פרובוקציה"). הייתי הולך ברחובות תל אביב, מביט בכלבים שאיבדו שליטה ואנשים שאיבדו כיוון, מזמזם ומנענע את הראש לצלילי התופים שפותחים את השיר הבא. אם אתם שומעים את זה ולא מנענעים את הראש ועושים תנועות של גיטרה בידיים - פנו לחדר מיון.



האמת המרה היא שבאותה התקופה הייתי קצין צעיר ונמרץ בצבא ההגנה לישראל. בעודי יוצא מבסיס גלילות יום אחד, תפסתי טרמפ עם קצין צעיר ונמרץ אחר שבדיוק נסע לתל אביב לבזבז את משכורת הקבע הראשונה שלו על דיסקים (אחחח, הפעם הראשונה שאתה מקבל משכורת של גדולים ומרגיש שאתה יכול לרכוש את העולם). האווירה באוטו הייתה טובה כי הסתבר ששנינו אוהבים ממש את אותה המוזיקה. אחרי שדיברנו על פיונה אפל ו-The Divine Comedy הוא אמר שהוא מתכנן לקנות בחנות את החדש של Ed Harcourt. שאלתי, בתמימות, "מה, את Here Be Monsters?". והוא אמר "בוא'נה, אם היית בחורה הייתי מזמין אותך לצאת." שתיקה מביכה השתררה באוטו. יש משפטים שקצינים במדים פשוט לא אומרים.

אז אד - השיר הבא הוא בשבילך. אם היית בחורה, לא היו קוראים לך אד.




ונחתום בקטע היפ הופ צרפתי. נשבע לכם, באמת הייתי מקשיב לסופר גרופ הזה (ועדיין קצת היום). למרות שאני לא מבין את השפה, הקולות שלהם והמקצב שלהם היו כמו כלי נגינה עם מבטא מגניב, קצת מעבר לשנסונים וניחוח הפרומבואז. תודה לאייל ערן שחשף אותי אליהם בפעם הראשונה. תודה אייל, אם היית בחורה הייתי שואל את עצמי למה עשית קרחת.



זהו, בברכת "מה אנחנו אשמים שאתה בטריפ?"
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
שנת 2000 זה נוסטלגיה? אלוהים, אני זקן.