גם ברגעים הקשים, כשנדמה ששום דבר מעניין לא קורה במוזיקה האמריקנית, כשנדמה שהאומה הגדולה הזו מדרדרת לשופוהוליקיות פלסטיקית ושטחית ותו לא, אני נרגע ואומר לעצמי: "אבל יש את טום וויטס". העובדה שהאיש הזה מצליח באופן עקבי ויש לו קהל מעריצים שרופים והצלחה מסחרית גם ברגעיו המסובבים ביותר, מראה שיש עוד סיכוי לחברינו שמעבר לאוקיאנוס.
(יש לי תיאוריה דומה על מטקות - העובדה שמשחק הים הפופולארי בישראל הוא משחק ללא תחרות בו אין מנצח ומפסיד והקצב נקבע בהכרח על פי החלש יותר ולא על פי החזק - מראה שיש סיכוי גם לעם ישראל. ואימרו אמן).
אז הפוסט הפעם מוקדש לזמר, השחקן, מספר הסיפורים, ההוגה והשפוך - טום אלן וויטס. איש שבדק את מעמקי ארון הכלים העומדים לרשותו של מוזיקאי, את גבולות יכולת ההאזנה של הקהל שלו ובעיקר את עומק מיתרי הקול שלו. לרוב הוא נשמע כאילו הוא מגרגר וויסקי, בוץ, יהלומים ודבש מדי ערב לפני השינה, ובעיקר לא נשמע כמו אף אחד אחר שאני מכיר. אין לי שום כוונה לעשות את הפוסט הזה כמאמר מסודר עם עובדות כרונולוגיות כמו חיקוי וויקיפדיה זול (למי שמעוניין - והרי העובדות), אלא לדגום רגעים שמדגימים את הוורסטיליות, המקוריות והעומק של האיש הזה.
ורק לפני שנתחיל, קשה להבין עד כמה וויטס הוא מגוון ורב פעלים. השרתים של גוגל היו קורסים אם הייתי באמת מנסה להכניס פה את כל השירים המעולים שאני רוצה להמליץ עליהם. אז מי שרוצה, אני ממליץ על הפלייליסט הבא: זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, ולמתקדמים - זה.
האמת, שיש לא מעט אנשים שעבורם וויטס הוא פשוט זמר חביב וצרוד שמזמר שירים נעימים וג'אזיים בליווי פסנתר, כוס וויסקי וסיגריה זולה. מי שרוצה להישאר עם האשליה הזו, מוזמן להישאר עם האלבומים הראשונים שלו (ואגב, זו אופציה לחלוטין מקובלת. לא חייבים להתקדם למקומות בהם הוא השתגע לגמרי). הדיסקים הראשונים האלה - Closing Time המינורי, The Heart of Saturday Night המגוון יותר ועד Blue Valentines שהוא אחד הדיסקים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי - הם צלילה לחיי הרחוב ושברונות הלב של אדם באמריקה של החלומות העקומים. סיפורי פשע ומערכות יחסים שלא צולחות, בארים אפלים, משקאות זולים ושמחות קטנות. אפרופו שמחות קטנות - הדואט הזה שלו עם בט מידלר על שני אנשים שלא מדברים עם זרים ולכן לא מצליחים להכיר אף אחד - הוא פנינה קטנה ושנונה:
בבסיס, וויטס הוא מספר סיפורים. הוא לוקח את המאזין רחוק ועמוק לתוך עולם רחוב, מלא בטיפוסים שרובנו עוברים לידם ברחוב אלנבי (או מקבילו בארה"ב) ואולי אפילו מאיצים את צעדנו. הוא מתיישב לשיחה עם הבחורה האבודה בבאר, הוא מאזין לזקן הממלמל לעצמו וחורט את הסיפור בזיכרונו, הוא שוכב, נדוד שינה, במוטל אמריקני ומקשיב למים זזים בצינורות. ואז הוא גם שר את כל זה (פה בהופעה חיה):
נקודת המפנה שלו הייתה באלבום "Swordfishtrombones", בו וויטס הבלאדיסט, ה"נורמאלי" יותר ירד למחתרת ומתחת לפני הביצה עלה וויטס אחר, אקספרימנטלי יותר. הוא התחיל לשחק עם סגנונות, עם נגנים ובעיקר עם כלי נגינה. בשלבים מסוימים, זה נשמע כאילו הוא מנגן על כלי העבודה בסככת הכלים שלו ואוסף בקבוקי הד"ר פפר השבורים שהשכן שלו שומר מתחת לבית. משום מה, ככל שהוא התרחק מהמיינסטרים, ההצלחה שלו וההערכה אליו רק עלתה (מזכיר את השבירה לאלקטרוני של רדיוהד). אבל נראה לי שהרבה מהמעריצים שלו פשוט קיוו שפעם יחזור אליהם טום וויטס האהוב והישן. זה מסביר למה השיר שרוב הישראלים מכירים מהדיסק הזה הוא In the neighborhood (או שזה בגלל שקוטנר שם את הקליפ שלו ב"זהו זה"), למרות שהוא ממש ממש ממש לא מייצג את רוח האלבום:
לעומת זאת, לא כל האנשים מתחברים לשירים כמו זה, דווקא מתוך הדיסק המצליח ביותר שלו והמשפיע ביותר שלו, Rain Dogs. זה וויטס במיטבו - מלחשש, מאנפף, יושב על מקצב של מרימבה ותופים מוזרים עם מנגינה שאי אפשר להוציא מהראש (וסולו גיטרה שעושה דברים מגונים לגמרי):
הדיסקים האחרונים של וויטס הם צעידה על הקרום הדק של ביצה אפלה. לפרקים הוא מלודי ואפילו נעים. לפעמים הוא פסיכי ודוקר. אבל הוא תמיד מעמיק ומחדש ומאתגר. אם לא בא לכם על פסיכיות ואתם מחפשים משהו נעים, נסו את זה:
אבל אם אתם אוהבים פסיכיות ועוד לא שמעתם את Bone Machine, תקשיבו לצליל של הגיטרה בשיר הבא ושירו במלוא גרון: "When I see my parents fight, I don't wanna grow up"
ורק כדי שלא נסיים באווירה כל כך עגומה, נסיים בשיר הסיום של Rain Dogs, שעומד בשלישייה הראשונה של שירי סיום שאני מכיר (עם חבריו הטובים Rock 'n' roll Suicide של בואי ו-Indifference של פרל ג'אם). וויטס עם להקת לוויות ניו אורלינסית פותח את הגרון ואת המבערים ושר שר שר. ולא לשכוח שאחרי שנגמר השיר מתחילה החגיגה של הלהקה - אז לשמוע עד הסוף!
בברכת "וכבוד ליעלי על הרעיון",
נתראה בפוסטים הבאים.
(יש לי תיאוריה דומה על מטקות - העובדה שמשחק הים הפופולארי בישראל הוא משחק ללא תחרות בו אין מנצח ומפסיד והקצב נקבע בהכרח על פי החלש יותר ולא על פי החזק - מראה שיש סיכוי גם לעם ישראל. ואימרו אמן).
אז הפוסט הפעם מוקדש לזמר, השחקן, מספר הסיפורים, ההוגה והשפוך - טום אלן וויטס. איש שבדק את מעמקי ארון הכלים העומדים לרשותו של מוזיקאי, את גבולות יכולת ההאזנה של הקהל שלו ובעיקר את עומק מיתרי הקול שלו. לרוב הוא נשמע כאילו הוא מגרגר וויסקי, בוץ, יהלומים ודבש מדי ערב לפני השינה, ובעיקר לא נשמע כמו אף אחד אחר שאני מכיר. אין לי שום כוונה לעשות את הפוסט הזה כמאמר מסודר עם עובדות כרונולוגיות כמו חיקוי וויקיפדיה זול (למי שמעוניין - והרי העובדות), אלא לדגום רגעים שמדגימים את הוורסטיליות, המקוריות והעומק של האיש הזה.
ורק לפני שנתחיל, קשה להבין עד כמה וויטס הוא מגוון ורב פעלים. השרתים של גוגל היו קורסים אם הייתי באמת מנסה להכניס פה את כל השירים המעולים שאני רוצה להמליץ עליהם. אז מי שרוצה, אני ממליץ על הפלייליסט הבא: זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, ולמתקדמים - זה.
האמת, שיש לא מעט אנשים שעבורם וויטס הוא פשוט זמר חביב וצרוד שמזמר שירים נעימים וג'אזיים בליווי פסנתר, כוס וויסקי וסיגריה זולה. מי שרוצה להישאר עם האשליה הזו, מוזמן להישאר עם האלבומים הראשונים שלו (ואגב, זו אופציה לחלוטין מקובלת. לא חייבים להתקדם למקומות בהם הוא השתגע לגמרי). הדיסקים הראשונים האלה - Closing Time המינורי, The Heart of Saturday Night המגוון יותר ועד Blue Valentines שהוא אחד הדיסקים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי - הם צלילה לחיי הרחוב ושברונות הלב של אדם באמריקה של החלומות העקומים. סיפורי פשע ומערכות יחסים שלא צולחות, בארים אפלים, משקאות זולים ושמחות קטנות. אפרופו שמחות קטנות - הדואט הזה שלו עם בט מידלר על שני אנשים שלא מדברים עם זרים ולכן לא מצליחים להכיר אף אחד - הוא פנינה קטנה ושנונה:
בבסיס, וויטס הוא מספר סיפורים. הוא לוקח את המאזין רחוק ועמוק לתוך עולם רחוב, מלא בטיפוסים שרובנו עוברים לידם ברחוב אלנבי (או מקבילו בארה"ב) ואולי אפילו מאיצים את צעדנו. הוא מתיישב לשיחה עם הבחורה האבודה בבאר, הוא מאזין לזקן הממלמל לעצמו וחורט את הסיפור בזיכרונו, הוא שוכב, נדוד שינה, במוטל אמריקני ומקשיב למים זזים בצינורות. ואז הוא גם שר את כל זה (פה בהופעה חיה):
נקודת המפנה שלו הייתה באלבום "Swordfishtrombones", בו וויטס הבלאדיסט, ה"נורמאלי" יותר ירד למחתרת ומתחת לפני הביצה עלה וויטס אחר, אקספרימנטלי יותר. הוא התחיל לשחק עם סגנונות, עם נגנים ובעיקר עם כלי נגינה. בשלבים מסוימים, זה נשמע כאילו הוא מנגן על כלי העבודה בסככת הכלים שלו ואוסף בקבוקי הד"ר פפר השבורים שהשכן שלו שומר מתחת לבית. משום מה, ככל שהוא התרחק מהמיינסטרים, ההצלחה שלו וההערכה אליו רק עלתה (מזכיר את השבירה לאלקטרוני של רדיוהד). אבל נראה לי שהרבה מהמעריצים שלו פשוט קיוו שפעם יחזור אליהם טום וויטס האהוב והישן. זה מסביר למה השיר שרוב הישראלים מכירים מהדיסק הזה הוא In the neighborhood (או שזה בגלל שקוטנר שם את הקליפ שלו ב"זהו זה"), למרות שהוא ממש ממש ממש לא מייצג את רוח האלבום:
לעומת זאת, לא כל האנשים מתחברים לשירים כמו זה, דווקא מתוך הדיסק המצליח ביותר שלו והמשפיע ביותר שלו, Rain Dogs. זה וויטס במיטבו - מלחשש, מאנפף, יושב על מקצב של מרימבה ותופים מוזרים עם מנגינה שאי אפשר להוציא מהראש (וסולו גיטרה שעושה דברים מגונים לגמרי):
הדיסקים האחרונים של וויטס הם צעידה על הקרום הדק של ביצה אפלה. לפרקים הוא מלודי ואפילו נעים. לפעמים הוא פסיכי ודוקר. אבל הוא תמיד מעמיק ומחדש ומאתגר. אם לא בא לכם על פסיכיות ואתם מחפשים משהו נעים, נסו את זה:
אבל אם אתם אוהבים פסיכיות ועוד לא שמעתם את Bone Machine, תקשיבו לצליל של הגיטרה בשיר הבא ושירו במלוא גרון: "When I see my parents fight, I don't wanna grow up"
ורק כדי שלא נסיים באווירה כל כך עגומה, נסיים בשיר הסיום של Rain Dogs, שעומד בשלישייה הראשונה של שירי סיום שאני מכיר (עם חבריו הטובים Rock 'n' roll Suicide של בואי ו-Indifference של פרל ג'אם). וויטס עם להקת לוויות ניו אורלינסית פותח את הגרון ואת המבערים ושר שר שר. ולא לשכוח שאחרי שנגמר השיר מתחילה החגיגה של הלהקה - אז לשמוע עד הסוף!
בברכת "וכבוד ליעלי על הרעיון",
נתראה בפוסטים הבאים.
