הכל אפשרי

בסופ"ש האחרון הייתה ב"הארץ" כתבה על המדוזה בעלת חיי הנצח לכאורה, שעוררה תגובות נלהבות בקרב שמאלנים חובבי מדע ושדרני רדיו שונים שחיפשו אייטם מדעי מרגש. מדובר במדוזה שבערוב ימיה עושה מעשה בנג'מין באטן וחוזרת לשלב הפוליפ שלה ואז שוב למדוזיותה וחוזר וחוזר וחוזר חלילה, לכאורה עד אינסוף וכך היא חיה לנצח. רבים שקראו את הכתבה נדהמו ממנה - מה רבו נפלאותיך, הו בורא תבוני!
וכך, בעוד אנו בני האדם מתפעלים מעצמנו על כך שהצלחנו לבנות את נתניה ולעצב את מסחטת המיץ החשמלית, בעלי חיים עסוקים יום יום בלעשות דברים לחלוטין בלתי אפשריים. העולם כל כך מלא בסיפורים מדהימים כאלה, כל כך גדוש במורכבות ובניסים קטנים שקשה לי בכלל לחשוב מאיפה להתחיל. אז הבלוג הפעם הוא בלוג טעימות - דברים משוגעים שבעלי חיים יודעים לעשות:

לשרוד בחלל החיצון - כבר פרסמתי עליהם משהו בפייסבוק. למי שלא מעודכן: הם חמודים, הם שמנמנים, הם לא עושים רע לאף אחד והם ה-Roughest, toughest motherf$$ers על פני הפלאנטה! דובוני מים (Tartigrades) הם יצורים קטנטנים (עד 1.5 מ"מ) שחיים בסביבות לחות. כאשר הם נתקלים בתנאים קיצוניים, הם פשוט עוברים למצב של כמעט מוות ומחכים שהעניינים יישתפרו. הם שורדים טמפרטורות קיצוניות (כולל הקפאה למינוס 250 מעלות, כמעט ה-0 המוחלט), מליחות גבוהה, ואף יותר מכך. כמה מדענים חומדי לצון לקחו אותם לחלל החיצון ונתנו להם לחוות את הריק המוחלט - החבר'ה שרדו! מי היה מאמין. הרי יש פוליטיקאים ישראלים שלא מצליחים לשרוד אפילו את הואקום של האופוזיציה, וזאת למרות שהם מלאים בואקום בעצמם!

דובון מים (חמוד, נכון?)

להיות מצפן - לא מעט בעלי חיים יודעים לחוש את השדה המגנטי של כדה"א והם מעין מצפנים חיים. מבחינה פיזיולוגית זה כנראה נעשה נעשה על ידי חלקיקים קטנים וממוגנטים (magnetite) בתוך התאים שלהם. התוצאה, למשל במקרה של טרמיטי המצפן, היא די מרהיבה - הטרמיטים האלה בונים תלים באזורים חמים ויבשים. התלים שלהם בנויים כמו מפרש צר, המכוון תמיד על ציר צפון-דרום. השמש העולה במזרח מחממת אותם בבוקר, אולם בשיא היום, השמש מחממת רק את הצד הצר של הקן ובכך מונעת התחממות יתר. אגב, גם לפוליטיקאים ישראלים רבים יש מצפן פנימי יציב מאוד שמסתובב בקצב אחיד כנגד כיוון השעון.

שדה תילים של טרמיטי מצפן

לשלוט במוח של יצור אחר - אמנם אורן זריף הוא מתחרה עיקש, אך כמה מהמקרים המדהימים ביותר של Mind Control קורים בעולם הטפילות. תולעים, פטריות, עלקות וטפילים אחרים יודעים להשתלט על מוחו של הקורבן המסכן שלהם, ולשנות את התנהגותו כך שיסייע להם להגיע לקורבן הבא. מין מסויים של תולעים מטפיל חלזונות. כדי להגיע לחילזון הבא, התולעת צריכה לעבור לציפור, ולפיכך היא משתלטת על החילזון כמו דיבוק, גורמת לו לטפס על צמח, לעמוד במקום חשוף ואז נכנסת ויוצאת מהמחושים שלו ובכך מאותתת לציפורים שבאות לאכול את הדבר המהבהב הזה. לאחר שהן נאכלות, הן יוצאות בקקי הציפורים, שם יבוא חילזון נוסף ויאכל אותן. הייתה לי פה מטאפורה מורכבת על המפלגה כחילזון והפוליטיקאי כתולעת, אבל איבדתי את הריכוז. החלזונות המהבהבים סינוורו אותי.



לשנות את מבנה החומר ממנו הם עשויים - כמו שממיות היודעות להשיל את זנבן (תהליך שנקרא אוטוטומיה), גם כוכבי ים יכולים להשיל זרועות בכדי להימלט מטורפים. אבל בעוד זנב הלטאה מחובר ברקמה רכה שאפשר לפרק אותה יחסית בקלות במשיכה, כוכבי ים עושים משהו אחר - כאשר הם מחליטים להוריד רגל הם שולחים אות עצבי אל הרגל והרקמה של בסיס הרגל הופכת להיות בשנייה מרקמה קשיחה יחסית (הוקוס פוקוס!) לחומר רך ודמויי ג'לי. הרגל נתלשת בקלות וכוכב הים זוחל משם לפינה נסתרת לגדל לעצמו רגל חדשה. דמיינו את עצמם מחליטים ו"פוף" משנים את הרקמה ממנה עשוי הגוף שלכם. אני יכול רק לנסות לדמיין את השימושים של זה בעולם הספורט האתגרי. אגב, יש פוליטיקאים ישראלים שיכולים בשנייה להפוך את עמוד השדרה שלהם לג'לי! בניגוד לפוליטיקאים, יש עדויות לכך שהתהליך הזה אצל כוכבי ים הוא הפיך, כך שהם יכולים להחזיר את הרקמה למצבה המקורי.
כוכב ים שהשיר את אחת מזרועותיו

ובכלל לא דיברנו על יצורים שיכולים לדבר באמצעות ריח, לישון 17 שנה קבורים באדמה ואז לצאת, לנווט באמצעות הזווית של שביל החלב בשמיים, לחשב את שבירת האור במים בכדי לצלוף יריקת מים כדי להפיל טרף, לקרוץ עוגיות מעור של לווייתנים ומכבלים של צוללות ועוד ועוד.


ונסיים פוסט של דברים מדהימים, בשירים שלא יאומן שאשכרה נכתבו. כלומר, שירים על נושאים שלא הייתם מאמינים שמישהו היה ממש משקיע את הזמן בלכתוב ולהלחין אותם:

לאודון ווינרייט השלישי (אבא של רופוס ווינרייט) עשה קריירה מלכתוב שירים על דברים שאני ואתם לא היינו מקדישים להם שיר. אבל כאן אין ספק שהוא מתעלה על עצמו.



"גבירותי ורבותי, רוב האנשים מקליטים שירים על אהבה, שברון לב, בדידות, להיות עני. אף אחד לא הקליט שיר על כאב אמיתי. אני והלהקה חזרנו עכשיו מבית החולים שם פגשנו אדם שנמצא בפוזיציה הנכונה. קראנו לשיר הזה 'בלוז העצירות'." (סקרימינג ג'יי הוקינס, המבצע המקורי של "I put a spell on you", אגב הפוסט הקודם על ביצועים מקוריים לא מוכרים. אני ממליץ על ווליום גבוה)



והנה אחד פופולארי - ג'יימס בלאנט. שמעתם את השיר הזה כבר כ-47,532 פעמים בגלגל"צ. אבל האם אי פעם עצרתם וחשבתם עד כמה הוא דבילי? אם נתמצת את השיר, הוא אומר (בקול צפצפני) "ראיתי בחורה יפה". וזהו. אין פה שום תובנה נוספת המעשירה את עולמנו. הבחור לא עשה עם העובדה הזו כלום, הוא לא יעשה עם זה כלום, שום דבר לא השתנה בחייו, בחיי הבחורה או בחיינו. אולי רק חשבון הבנק של הצפצפן הטרחן קצת התעצם.



בברכת "ידע הוא כוח ודובוני מים הם חמודים",
נתראה בפוסטים הבאים

כיסוי טוסיק

כן, אנחנו עדיין לא מדברים פה על בחירות.

בעולם המודרני/פוסט מודרני, כשמוזיקה היא מצרך שכולם רוצים לקבל אבל לא מוכנים לצרוך, כשאנשים נולדים ככוכבים במחי עונת שידור וקורסים לתוך עצמם במחי שיר שלא מתאים לגלגל"צ, כשאמירה מקורית היא הצעד הכי לא נבון בקריירה, דרך כוכבו של המושג "גרסת כיסוי". אחרי שגידי גוב עשה מזה דיסק משולש, ו"כוכב נולד" ביססו תוכנית שלמה על היכולת של צעירים לשיר שירים של אחרים, ואפילו סחרוף מכניס לכל דיסק שלו גרסת כיסוי למשהו של מישהו - נדמה שאי אפשר להימלט מהן. האם זהו סופה של המוזיקה והיצירה האישית והמקורית והתגשמותה של מטחנת הבשר האנושי של הפינק פלויד וכל שנותר לנו לצפות לו הוא שנים על שנים של מחזור של אותם השירים על ידי קבוצה קטנה של אנשים שתיבחר ותקודם על ידי התעשייה בעוד אנו מואבסים בזבל תעשייתי מוזיקלי?
ובכן, לא. אל תהיו פסיכים. תמיד תהיה מוזיקה חדשה ומאז ומתמיד אנשים לקחו שירים של אנשים אחרים ונתנו להם את הטוויסט שלהם. לפעמים זה היה מביך, לפעמים זה היה נחמד, ובכמה מקרים גרסת הכיסוי עשתה את חלומו הרטוב של כל מנהל קמפיין בחירות - היא פשוט האפילה על המקור עד כדי כך שהוא נשכח ונעלם בסמטאות האפלות של פח הזבל של ההיסטוריה. אך לא בעידן יו-טיוב! הא הא! שום דבר לא באמת נעלם בפח הזבל של ההיסטוריה בעידן יוטיוב.

אז הפעם הפוסט הזה מוקדש לשירים שלא הייתם משערים שהם בכלל גרסת כיסוי:

נערה רוקרית בועטת שרוצה רק רוק'נרול? מה פתאום, The Arrows, ארבעה בחורים עם בלוריות דמויות השיער של "כוורת" ומבט שרמנטי שרק רוצים לחפון מישהי ליד מכונת התקליטים.




די לא, בחייאת, השיר הקצת מעיק הזה של Ugly Kid Joe? לא, השיר המרגש עד כמעט דמעות הזה של הארי צ'אפין.




שיר שנות ה-80 אלמותי, סינתסייזרים וגברים עם איפור? ובכן, לא. גלוריה ג'ונס בשיר בלוזי משנות ה-60 נותנת בראש.



אחד הקלאסיים - שיר נוטף סקס וקים בסינג'ר? מיקי רורק מסוקס ומעילי גשם עם כלום מלמטה? ובכן, לא. שיר של אשמאי זקן עם פסנתר שמנסה לשווא להעיר חשק רדום. I know what love is. (ואגב, ג'ו קוקר הוא מלך מלכי ה"להשכיח ביצועים מקוריים" וראו ערך - Summer in the city, With a little help from my friends, Unchain my Heart - כולם בכלל לא שלו).



ונחתום בגרסה שרחוקה מעצמה פעמיים (כפי שאמר המר"ן אריאל). כולם מכירים את הגרסה משרק (שהיא של Smashmouth), רבים מכירים את המקור (של The Monkees) ועוד פחות מכירים את המקור של המקור (ניל דאימונד).



ובברכת "הגולם קם על היוצר",
נתראה בפוסטים הבאים.

משבר כתיבה

כן, אני יודע שבקרוב בחירות. לא, אני לא אכתוב על זה כאן. לכו להצביע.

עכשיו, כשהתקבל המאמר (השבח לאל הטוב והמיטיב, Praise the Lord! الحمد لله,  ישתבח שמו של גאנשה, מסיר המכשולים) אפשר סוף סוף להוריד את המשקולת מהכתפיים, להתקדם הלאה בחיי,  ולעבור למשהו חדש ומרתק:....לא, רגע, באמת? אתם רציניים? זה מה שמחכה לי עכשיו? לכתוב עוד אחד? אארררגגגגג....

טוב, נו, שוין, ניגשים אל המקלדת עם רון בלב ועט ביד, ויוצאים לדרך. וכמו שכל אקדמון יודע, הדרך ארוכה היא ורבה, רבה, ויש שיטענו שלא התוצאה חשובה, אלא הדרך עצמה. אלא שהם כמובן יטעו. כתיבת המאמר היא מסע תלאות מתיש ומשעשע, המחייב שילוב של יכולות ניסוח של עורך דין ("אנו מאמינים שהצגנו ראיות בעלות משקל מסוים לכך שיתכן שכנימות הן הפיתרון לשלום עולמי") יכולות מכירה של סוחר תחתונים משומשים בשוק בצלאל ("במידה וכנימות אכן מעדיפות בירה שחורה על פני ספרייט עם החומוס שלהן, ניתן יהיה לשנות בצורה רדיקלית את כל ההתמודדות של המין האנושי עם ההתחממות הגלובלית (ואם לא אז לא)" ויכולת התנסחות שייקספירית (The aphids displayed a distinct, albeit ambiguous, spectrum of responses to garlic in their falafel).

להלן מדריך קצר לאקדמון המתלבט, איך לכתוב ובמה להשקיע:

הכותרת
החלק החשוב ביותר במאמר. ב-80% מהמקרים אקדמון אחר, המותש גם הוא מהחיפוש הבלתי נגמר אחר מאמרים, יחליט אם לקרוא את המאמר שלך או לא רק לפי הכותרת שנשלפה לו בגוגל Scholar. לפיכך מחפש הדוקטורנט הנמרץ כותרת שתהיה אינפורמטיבית, קצרה, חדה, בהירה, סקסית (אלוהים יודע מה זה אומר בהקשר הזה), מדוייקת, מקיפה ומעניינת, אך מסתפק במשפט שאינו לגמרי לגמרי לגמרי עילג.

התקציר
החלק החשוב ביותר במאמר. ב-80% מהמקרים, כל אותם דוקטורנטים אחרים שמחפשים מאמרים לציטוט יקראו רק את התקציר מחוסר זמן ורצון לחיות. לכן המקום הזה משמש מדענים לכתיבה היצירתית ביותר שלהם, בה הם מעלימים נתונים ותוצאות שלא התיישבו עם התחזיות, ומציגים תמונה ורודה וחלקית של המאמר. משפטים בתקציר כמו "כנימות הראו תגובה חיובית להוספת מיץ רימונים ללימונדה שלהם" יתגלו בגוף המאמר כ-"חלק מהכנימות הגיבו בצורה לא שלילית באופן מובהק להוספה של טיפת מיץ רימון לליטר וחצי של לימונדה שלא תמיד הייתה לימונדה, לפעמים".

מבוא
החלק החשוב ביותר במאמר. סתם, לא הכי. אבל כן קצת חשוב. באופן רשמי מטרת החלק הזה היא הסבר של הסוגיה המדעית מרמתה הכללית ועד רמת "מה בעצם המחקר שואל?". בפועל המבוא מתחיל במשפט כמו "בעוד שיש הסוברים שהחיים על פני כדור הארץ נבראו בשישה ימים (וראו אלוהים, 3761 לפני הספירה), אחרים חושבים שהיקום נוצר במפץ הגדול (פרד הויל, 1949)" ומסתיים במשפט "ולכן החלטנו לבדוק האם השערה השמאלית על הרגל הימנית של הכנימה מתנועעת נגד כיוון השעון או עם כיוון השעון בלילות ירח מלא על עצים כאשר מאסטר שף מוקרנת בטלוויזיה."

שיטות
החלק החשוב ביותר במאמר. בעוד שב-95% מהמקרים אף אדם נורמלי לא יקרא את החלק הזה, הוא הוא שיעמוד במרכז תשומת הלב של האיש החשוב ביותר, ה-reviewer - אותה דמות אגדית, שחציה שטן וחציה מלאך מושיע - שבודק האם המאמר הזה ראוי לפירסום. כל פסיק ושטות בניסוי חייבים להיות מדוייקים לרמת המילימטר. אם מדדתם את אורכה של הכנימה, אל תשכחו לציין שהשתמשתם בשיטה המטרית ולא, נניח באינטשים או במידות תנ"כיות כמו אמות, זרתות ופרסאות. יש בודקים שלא יתקטננו על שטויות כאלה (כפי שאמרנו - מלאכים מושיעים), אך יש מהם שיגידו "הרעיון מעניין, אבל לא השתכנעתי שבאמת בחנת את כל הגורמים. אני מציע לעשות את כל הניסויים מחדש והפעם בעודך לובש גלביה, מסכה של הרב אמסלם ושנורקל".

התוצאות
אף שפה נמצא המדע, זהו החלק הפחות חשוב במאמר. רוב הקוראים ידלגו על הפרק הזה וילכו ישר לדיון בכדי לראות הסבר במילים של התוצאות שיחסוך להם את הצורך אשכרה לקרוא ולהבין את הטבלאות הענקיות ששמתם כאן. עם זאת, בחלק הזה המדען הצעיר יכול להוציא לפועל את הגרפומן שבו ולצייר גרפים יצירתיים עד בלתי סבירים שמתארים באופן רב מימדי קשרים בין פקטורים וקווריאנטים שכלל לא נבדקו במחקר. ממילא אף אחד לא קורא. אצלנו במעבדה יש תחרות של מציאת המאמר עם ציר ה-y ההזוי ביותר. נכון לעכשיו אני מוביל, עם ציר y המתאר את ה-total flatulence volume כלומר את "הנפח הכולל של גזים בנפיחה" (נשבע לכם שזה אמיתי, או במילים מעט יותר רלוונטיות - I shit you not!).

הדיון
החלק היצירתי ביותר במאמר. בחלק זה אנחנו מרחיבים את הגרפים שבחלק התוצאות לכדי הנפצות חסרות שחר ותחזיות מדעיות חסרות ביסוס ומשם גוזרים מסקנות מופרכות ונותנים המלצות בלתי אפשריות ליישום לאנשים הבאים שיחקרו את התחום ושיהיה להם בהצלחה במילוי תפקידם.

תודות
ותודה להורי שהביאוני עד הלום.

ורק כדי לסיים את הערב, כמה שירים על כתיבה:

ה-Stereophonics, שאולי אתם מכירים את השיר שלהם Maybe Tomorrow ואולי אתם פשוט מכירים אותם כי אתם חובבים של רוק בלוזי עם נגיעות פאנקיות וסולנים עם קול חרוך, נכנסים באנשים שכותבים עליהם ביקורת בעיתוני מוזיקה.




יהוא ירון, בלינק ששמתי פעם בקצה של פוסט אחר. צפו בו. האיש אולי בועט ושורט ולא נותן מנוחה לאזניים היגעות, אבל הוא יודע לשים ערמת מילים על מטחנת בשר ולהוציא מהם קרפלעך טעימים מאוד. הוא גם כרגע אוסף כסף להכנת הדיסק השני שלו - נא להצטרף למאמץ המלחמתי!



ואחד יפה לסיום. מתי כספי (ודי לחכימא):



בברכת "שייקספיר לעניים",
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
ג'רי לואיס באחד קלאסי (תרתי משמע). יום יבוא, נניח מחר, שילדינו ישלפו את הקטע הזה ביוטיוב וישאלו אותנו מה זה הקולות המשונים האלה שהוא עושה עם האצבעות.

פוסט של פוץ

הכל התחיל כשדודה שרה הלכה לראות את "חיי פאי".
דודה שרה, אחד מקרובי המשפחה שלי (בעקבות נישואין) שאני הכי מעריץ, מבלה את ימיה בלנסוע כמה שיותר בעולם ובעיקר להודו ומתרגשת בקלות מדברים מרגשים. היא תיארה את הסרט במילים, ובכן, מתרגשות. "וזה כל כך יפה, אתה יכול לראות כל שערה בפרווה של הנמר."
"הטיגריס" חשבתי לעצמי, אבל אמרתי לעצמי מתן, אל תהיה פוץ.
"כן" המשיכה דודה שרה "הוא שם מול איתני הטבע, יש איתו זברה וצבוע וקוף כזה, אוראנג אוטן והנמר."
"טיגריס" מלמלתי מתחת לשפמי. תנשום, חשבתי. תנשום ואל תהיה פוץ.
"והנמר כמעט ולא נפגש איתו" המשיכה הדודה, "הוא פשוט נמצא שם בסירה מתחת לברזנט"
"טיגריס! טיגריס! טיגריייייייייייייייייס!!!!!" צעקתי בעודי מרקד, תוקע אצבעות באוזניים ומשליך חפצים אקראיים, ודודה שרה מביטה בי בהתרגשות מהולה באימה קלה.
טוב, לא בדיוק. אבל בהחלט מילמלתי מתחת לשפמי שוב "טגריס". ואז הבנתי - מתן, אתה פוץ.

אבל מה לעשות, מה לעשות? פוציות היא לא מעלה שאני שואף אליה, אבל תארו לכם שמישהו היה מספר לכם על הנאום של ראש הממשלה בטלוויזיה והיה אומר כל הזמן "ראש הממשלה, ציפי חוטובלי". באיזשהו שלב לא הייתם מחזיקים את עצמכם והייתם מכחכחים בגרונכם ואומרים "אההה, תראה". זה מה שאני מרגיש בכל פעם שאנשים מחליפים שמות של חיות באופן הבלתי מתכוון לרע אך מעצבן ביותר שהוא כחריקה על לוח גיר באוזניהם של כל פוצי הזואולוגיה באשר הם. אז ננצל את הבמה הפומבית בכדי לסגור את הסוגייה הפוצית (וסליחה לידידי חובבי החיות שאני לא מחדש להם, אתם מבינים בוודאי את תחושת השליחות):

נמר (Leopard) - בעל חברבורות שהוא אינו הופך, נמצא בעיקר באפריקה, אם כי יש כמה נציגויות אסייתיות (להלן - החתולים הגדולים האלה שפעם היו שומעים עליהם במדבר יהודה).


טיגריס (Tiger) - עטור בפסים, נמצא אך ורק באסיה. גדול יותר וכבד יותר מנמר. בחיי פאי יש טיגריס, בספר הג'ונגל (שמתאר ג'ונגל אסייאתי) - טיגריס, טיגר מפו הדוב - טיגריייייייייס.


עוד בלבול מבולבל שכזה הוא סוגיית הארנב והשפן. כבר מילדות משרישים אצלנו את הטעות הזו, וכבר רבים וטובים (אפילו לאה גולדברג) הכניסו את השפן למגוון שירים וסיפורים שבהם לא היה לו מקום מלכתחילה.

ארנב (rabbit / hare)- יונק ממשפחת הארנביים, בעל אזניים ארוכות, מנתר בזריזות ואוהב גזר (בתיאוריה כמובן, רובם לא ימצאו כך סתם גזרים בסביבת המחייה שלהם, לא כל שכן יוציאו אחד כזה מכיסם). אנא זכרו - מיץ פטל היה ארנב ולא שפן!


שפן (Hyrax)- יונק ממשפחת השפניים. מוגדר בכלל כ"בעל פרסות", קרוב משפחה של הפיל, בעל אזניים קצרות ופרצוף המשלב קויה, דב וחזרזיר. מטפס על סלעים ושר (הנה מאמר מגניב על זה).


אז לא, "השפן הקטן" לא שכח לסגור הדלת, "שפנפנות פלייבוי" צריכות לשים אוזניים קטנות וחומות (ובלי זנב פרוותי מאחור) והביטוי "מקיימים יחסי אישות כמו שפנים" מרמז שהזוג הנ"ל שר שירי חיזור ואז מטפס על סלע.

ועוד כמה דברים שמטרידים את מנוחתי הפוצית:
פרעוש (Flea) - נגן הבס של להקת הצ'ילי פפרס וכמו כן חרק מעצבן שחי בפרווה של חתולים וכלבים ומדי פעם יורד מהם בכדי לעקוץ לנו את הרגליים.
פשפש (Bug) - סדרה מגוונת של חרקים שחיים במגוון מקומות מחיה, אוכלים כל מיני דברים ולא קשורים ולו ברמיזה לפרוות של חתולים. אין פשפשים לחתולים. אני חוזר, הדברים על החתול שלכם הם לא פישפשים. למי שמתעקש, יש בגסטהאוסים ממש מג'ייפים ובדירות פאר בניו יורק פשפשי מיטה שיכולים גם לעקוץ ולעצבן. אבל, וזה חשוב - ל א  ע ל  ה ח ת ו ל !!!!
דוגמה:


כינים (Lice) - חרק מעצבן שזוחל על ראשים של ילדים ומצריך את הוריהם לרכוש חומרים כימיים שהיו יכולים לשמש להדברת פילים או להכין תכשירי סבתא שנותנים לילדם הפעוט ריח של מקדש בהודו או תבשיל תפוחי אדמה בעשבי תיבול.
כנימות (Aphid) - חרק המחקר שלי. לא מעצבנות בכלל, לא עולות לאף אחד על השער, עומדות רוב היום על צמח ושותות. נחסך החלק של רכישת הנשק הכימי, אך מאידך הן עלולות לפגוע ב-well-being של שתילי הבזיליקום שלכם ולפיכך בשלוות רוחכם. אבל אין לכם כינים על הבזיליקום ולא כנימות בשיער. לפחות אני מקווה שלא.

וכמובן, הטעות המעצבנת מכולם, שכולם עושים כל הזמן. אחת ולתמיד:
שנבוב (Aardvark) - אוכל נמלים אפריקאי בעל שיניים נבובות (ומכאן השם). בעל יכולת חפירה מופלאה ולכן נקשרו באפריקה אגדות סביבו כאילו הוא חופר בבתי קברות ומוציא משם גופות אך לא כך הוא! בעל התואר המרגש - "המילה הראשונה במילון האנגלי".


לעומתו הפנגולין (Pangolin) - הוא יונק אוכל נמלים שנמצא באסיה ואפריקה, שוכן יערות וסוואנות שגופו מכוסה בקשקשים עבים. בשעת סכנה הוא מכרבל את גופו השריוני ומגן על עצמו.


אם אני אשמע עוד מישהו אחד שמתבלבל בין שנבוב לפנגולין - יש לכם עסק עם החברה הישראלית לזואולוגיה!


ונחתום בשיר שמח בלי שום הקשר מהטקסט:



ובברכת "ראש ממשלת ישראל, השנבוב"
נתראה בפוסטים הבאים.

זה מקל עלי

ושוב אנו חוזרים לשאלת הבסיס - איך זה שכולם שונאים ג'וקים שנאה כל כך תהומית ואילו חרקים אחרים מוציאים גם מהקשים שבאנטומופובים הימהומי הסכמה ואף מוכנות להחזיק את החרק על היד?

אתמול לקחנו חבורת סטודנטים נמרצים יותר ופחות לתרגיל שטח בכרמל. הם נושמים קצת אוויר פסגות צלול במקום את המזגן התמיד חם מדי של כיתה 721 ולומדים על מגוון מבחנים סטטיסטיים באמצעות ניסויים מדעיים מרגשים כמו "האם המחטים של האורנים מימין לכביש ארוכים יותר מהמחטים של האורנים משמאל לכביש?" (לא) או "האם יש יותר אבנים חומות בתוך החניון או בתוך החורבה שלידו?" (תלוי אם כוללים קקי יבש) או "האם יש משוואת רגרסיה מובהקת שתנבא את מספר הרגליים של חרק כתלות ברוחב הפרח עליו הוא נמצא?" (כן, y=6).

בעוד אחד התלמידים מודד קוטר של עץ אורן, הוא לפתע נרתע וקורא בהפתעה "אה, מה זה?". כל אדם נורמלי היה מתכופף מאחורי מחסה או לכל הפחות לוקח צעד לאחור, אך כבר סיכמנו שאנטומולוגים אינם אנשים נורמליים. ניגשנו בצעדי רז אל האורן ומצאנו, עומד על הגזע את אחת ההפתעות הגדולות שהכרמל יכול לספק - מקלון.

זה מקל? זה מטוס? לא, באמת, זה מקל?

למי שלא מכיר את החבוב, מדובר באחד החרקים הלא מזיקים ביותר בעולם, ויש שיצרפו גם את שם התואר "והסימפטיים שבהם אם לא ה-". הוא איטי (בניגוד לג'וקים), מכרסם רק צמחים (בניגוד לג'וקים) ובעיקר מנסה להימנע ממפגש עם בני אדם (גם ג'וקים, רק שזה לא כל כך מצליח להם). רוב המינים של חרק צמחוני זה לא יכולים לתקוף או לעוף ולכן הםמתגונים מפני כל הטורפים והאנטומולוגים באמצעות אחת מההסוואות הטובות ביותר בעולם החרקים - הם פשוט נראים כמו מקל. ומכאן אתם יכולים ללמוד על ההיגיון הרב שעומד בבסיס דיוני ועדת השמות הממלכתית שקראה לו "מקלון" ולא, למשל "דוגמנית אנורקטיתקון". יש בסדרת המקלונאים גם כאלה המתחזים לעלים ואפילו כאלה שיכולים לשנות את צבעם כדי להתאים לסביבה, אבל בארץ אנחנו עוסקים במקלונים מקלוניים מאוד. על פי הטענה, הם די נפוצים בסביבה הים תיכונית, ועם זאת לראות אחד כזה זה תענוג נדיר, בגלל שמאוד מאוד מאוד קשה לראות שמדובר בבעל חיים.

ראשית הם דקים, שנית - ירקרקים, ושלישית - הם איטיים במידה שמקשה להפריד אותם מסביבתם. לעתים, כאשר הם עומדים הם מתנדנדים מצד לצד על רגליהם הדקות, בדומה למה שגמלי שלמה עושים, ונראים כמו ענף המתנודד ברוח. עוד התנהגות יפה היא הושטה של הרגליים הקדמיות קדימה משני צידי הראש (תחשבו רגע על מייקל פלפס קופץ ראש עם הכניסה לבריכה) שנותנת להם צורה של מקל מאורך ודקיק.

מינים רבים של מקלונים מתרבים ברביית בתולין. האוקסימורון הקטן הזה, שיש בו אפילו משהו דתי נוצרי לכבוד השנה החדשה (אגב, שנה טובה) מתאר מצב בו הנקבה מתרבה ללא כל זכר שיפרה אותה. הנקבות שבוקעות מהביצים הן העתק גנטי מושלם של אמא. וכך הנקבה המקלונאית משיגה כמה מטרות שכל פולנייה הייתה חולמת עליהן - ויתור על פונקציית הבעל וילדות שהן פולניות בדיוק כמוה. גן עדן. כמובן שיש כאן בעיות של אבולוציה והתאמה לתנאי סביבה משתנים, אבל אי אפשר לעשות חביתה בלי לפגוע בכמה עוברי אורח חפים מפשע.

מקלון דמוי עלה


חוץ מכל אלה, מקלונים גם מחזיקים בשיא של "החרק הארוך ביותר" -המין Phobaeticus chani מגיע ל-56.7 ס"מ כולל הרגליים המושטות קדימה. רק לשם המחשה, אנחנו מדברים פה על חצי רובה M-16 ארוך (אם אתם פציפיסטיים ו/או לא יודעים על מה אני מדבר אז התנצלותי, אני לא זוכר עוד חפצים שאורכם הוא מטר). וכדי לסגור את הערב ובמעבר חלק, כמה שירים ארוכים מאוד, ששווה מאוד להקשיב להם מההתחלה ועד הסוף:

ג'ימי הנדריקס בג'אם בלוז ארוך ומדהים. אל תתבלבלו עם Voodoo Child Slight Return הרועש יותר. זו לא גרסת האש המהירה, זו גרסת הלבה שזורמת לאיטה ושורפת כל פינה בנשמה. הגיטרה שלו שרה, מייללת נואשות, נוהמת, גונחת ונובחת. ג'ימי באחד מרגעי השיא שלו.



להקת "התמכרותה של ג'יין" בשיר מורכב ומסתורי שזז בין מילמולים לבין שירה לבין צרחות של  "Erotic Jesus!". פרי פארל במיטבו היומרני ודייב נבארו עם סולו גיטרה שיכול להזיז הרים.




וניק קייב בשיר מהדיסק השרוט למדי שלו "Murder Ballads" בודק ועובר את גבולות הז'אנר ועדיין נשאר חביב הקהל. בואו נראה ילדים, כמה מקרי מוות אפשר לתאר בשיר אחד?



בברכת "אם הגעתם עד לכאן וראיתם את כל השירים יש לכם הרבה יותר מדי זמן פנוי, כל הכבוד לכם"
נתראה בפוסטים הבאים.