כשבגרוש היה חור והוצאנו

בימים אלה, בהם ההווה מסתער עלינו בגלים גלים של התרחשויות, עדכונים, ידיעות לוהטות ולחיצה על כפתור ה-refresh, הפוסט הפעם מוקדש לנוסטלגיה. נוסטלגיה טובה, מחממת ורכה שאפשר להתכרבל איתה ולהיזכר בימים הטובים ההם בהם כולם לבשו מכנסיים קצרים כל הזמן (וקפאו להם האיברים האינטימיים בחורף) כשגברים היו גברים ונשים היו נשים (וחרקים היו חרקים) ושרנו מסביב למדורה שירי מגל וחרב. בקיצור, שנות ה-90.

הימים היו ימי החלמה מהטראומה. אנשים שאך לפני רגע לבשו כריות בכתפיים או סידרו את שיערם בצורת חתול מנופח עברו לבגדים סמי-נורמליים ולתספורות קוואזי-סטנדרטיות. במקום רייגן ופרס קיבלנו את קלינטון ופרס ובעולם המוזיקה החל גל של התחדשות מוזיקלית שיש שישוו אותו לימי הרנסאנס, אך הם כמובן יטעו. גם בשנות ה-90, ממש כמו בכל תקופה אחרת בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, היו שירי ריקודים טפשיים להפליא (No Limit), בלדות רכרוכיות המביישות את מבצעיהן (Everything I do, I do for you) ואנשים עם שיער ארוך שצועקים לתוך מיקרופונים (תבחרו, יש מגוון).
אבל כן, היו גם להיטים בשנות ה-90 שהיה שווה לקפץ לצליליהם. וכשאני אומר להיטים, אני לא מתכוון ל"האמת, אני די חיבבתי אותם בסתר אבל אסור היה להודות בפומבי שאתה אוהב את המוזיקה הזאת". אני מתכוון למגניבים, מזניבים, חבל על הזמן, אחלה סבבה, מוזיקה עכשיו עם אילן בן-שחר Sort of thing.

אז מרגע זה ואילך, אם הייתם בני נוער או קרובים לבניית נוער בשנות ה-90, הגבירו ווליום, חילצו נעליים והתחילו לפזז.

הספסימן הראשון, מתוך הסרט Pret-a-porter (במקור יש כל מיני צ'ופצ'יקים מעל לחלק מהאותיות בשם הזה). Ini Kamoze גנב את ה"נא-נא-נא-נא" שלו מהשיר המגניב כשלעצמו , Land of a thousand dances, אבל נסלח לו. אם יש מישהו שלא הלך שבוע בחייו כשהוא דבוק למנגינה הזו, היכונו - זה הולך לקרות עכשיו:





שיר מגניב מספר 2, של הצמד/שלישייה Stakka-Bo, השיר שאף דיסקו קיבוצי אינו שלם בלעדיו. מכיל בתוכו את המועמד המועדף עלי לתואר "השבדי המוזר ביותר בעולם או לפחות האיש בעל המצב הדנטלי הרעוע ביותר שהצטלם אי פעם בקלוז-אפ".




ואם כבר הזכרנו דיסקו קיבוצי, היכונו להניף אגרופים, לקפץ ולעשות תנועות של תופים. להקת EMF (ראשי התיבות של Epsom Mad Funkers) נותנת בראש של מישהו, או יותר נכון מישהי.





הרבה לפני שעשרות רקדו בכיכר בהפגנת קואורדינציה מזוייפת אל מול מחיאות הכפיים של אופרה ווינפרי, פאטבוי סלים  כבר עשה פלאש מוב אמיתי. אולי אחד הקליפים הטובים ביותר בשנות ה-90, ולבטח זה שהיה הכי כיף לצלם אותו.





ואם כבר פלאש מוב - נקנח באנשים שעשו זאת לפני כולם. נכון, זה משנות ה-80, אבל זה על-זמני. לצפות עד הסוף!



בברכת "נוסטלגיה זה לזקן הפנימי",
נתראה בפוסטים הבאים.

יחד - כל הדרך

ועכשיו, אחרי שהפסיקו לירות, אני מצליח לכתוב שוב. כמעט כל מה שכתבתי, פוליטי ולא פוליטי, היה נראה לי לא במקום ולא נכון ומתלהם ולא רלוונטי.
מילים הן יצור מתעתע. כאדם שחובב אותן, אני חייב להודות שהן שותפות הפכפכות ומעצבנות למדי - רגע הן ריקות מתוכן ושטוחות ורגע אחר כך הן כל כך מלאות ומתפקעות ממשמעות סותרת שלא בטוח שאפשר להכיל אותן בבת אחת. בשניה הן מתהפכות מחיבוק למעיכה, מהושטת יד להענקת סטירה.
עשו את הניסוי הבא. אימרו לעצמכם/ן את המילים הבאות, כל אחת בנפרד. נסו אינטונציות שונות ופרצופים שונים תוך כדי. אימרו אותן בלב או אימרו בקול. שימו סימן שאלה או סימן קריאה. כל דרך תהפוך אותן למילה אחרת:

"שקט"


"שכנים"

"שולח חיבוק"

"הצלחנו"

"עד מתי"

 "אני מפחד"


אם סיימתם את הרצף הזה בלי מחשבה או שתיים על החיים באזור הזה, אשריכם.

ובנימה אופטימית זו - על שיתוף פעולה בעולם החרקים. כפי שאתם בוודאי יודעים, אחד הדברים שבני האדם מתמחים בו וקשה מאוד למצוא בעולם הטבע זוהי אלטרואיסטיות אמיתית. בעוד בני האדם יעזרו לאדם שאינם מכירים, יכתבו מאמר בוויקיפדיה בלי לקבל על כך תמורה ואפילו יהיו מוכנים ללכת לראות סרטים רומנטיים אמריקניים למען בנות זוגם (או בנות זוגן, אני לא מפלה...), ההנחה בעולם המדע היא שאצל בעלי חיים יש אינטרס. כלומר, גם מעשה אלטרואיסטי כמו לצעוק צעקת אזהרה כשמתקרב טורף (במקום לברוח ולהסתתר) צריך להביא יתרון לבעל החיים, או להגדיל את הסיכוי שלו להעביר את הגנים שלו הלאה.

הבשורה הטובה היא שלפעמים יש שיתופי פעולה בהם ברור ששני הצדדים אגואיסטיים לחלוטין, וזה לא מקטין בכלל את היופי שבשיתוף הפעולה. קחו למשל את הנמלים והכנימות. כנימות עומדות על צמחים ושותות את מוהל הצמח. את עודפי המים והסוכר הן מפרישות כנוזל דביק שנקרא טל-דבש. יש כנימות שפשוט משפריצות את הסילאן הכנימתי הזה בלי חשבון (ואז העלים של הצמח דביקים ומגעילים למדי וגם גדלות עליהם פטריות) ויש כנימות ששומרות את המוהל כשכר לשומרי ראש אישיים. נמלים רבות משמשות כחיל אבטחה של הכנימות מאויבים כמו פרות משה רבנו, צרעות טפיליות וחוקרי אקולוגיה התנהגותית. הן תוקפות את הפולשים המעצבנים תוך פעירת לסתות, נפנוף מחושים וצעקות "קישטה קישטה, ברר ברר!" ובתמורה מקבלות מהכנימות טל-דבש On Demand. הן מקישות על הכנימה עם מחושיהן והכנימה מפרישה את המתוק-המתוק הזה. יאמי!





וכדי לסיים את הערב, כמה שירים על "ביחד". אתם מוזמנים לתת למילה הזו איזו משמעות שמתאימה לכם כרגע.

נפתח בשיר של הביטלס, אולי אחד האהובים עלי ביותר מ-Abbey Road, אבל בביצוע החודרני והתובעני של Soundgarden (שאני לא מייחצן פה בכלל שהם הוציאו אלבום חדש ולא מביישים את נעוריהם):




ולפינת "תעשו לעצמכם טובה, תדליקו את הרמקולים ושימו את השיר הזה תוך הישענות אחורה ועצימת עיניים", איש שהביא לעולם סטיפה של שירים טובים שאנשים לא יודעים שהוא המבצע שלהם, ביל ווית'רס:




ונסיים עם האיש שהכי כדאי שישב איתך ליד מדורה על חוף הים, ג'ק ג'ונסון. מתקתק כהרגלו, אבל מתקתק חמוד, ואולי אנחנו צריכים קצת מתקתקות בימינו:




בברכת "שקט שקט שקט מופתי",
נתראה בפוסטים הבאים.



טוב, נו, אני שמאלני מניאק. למה כל זה טוב?

הגשם מטפטף על העורף

חורף.
בדיוק חזרתי מהליכה עם מוזיקה באוזניים וטיפות גשם קלות שנוחתות על הפדחת.
 אחחח... חורף.
טוב, לא בדיוק חורף. "אירוע חורפי" כמאמר החזאי התורן ודים דימנשטיין.

הטעות מובנת - יש עננים, יש ברקים, נופלות טיפות מהשמיים והאוטו רחוץ באופן טבעי. מיד אנחנו מתמלאים רצון עז להתעטף בפוך, לשתות משקאות קקאו חמים וסמיכים, ללבוש מעילים מרופדי צווארון ולקפץ בשלוליות חמושים במגפיים. הרי יש "אירוע חורפי"!
אז אירועים לחוד ומציאות לחוד. כל המתעטפים בחרמוניות מגלים את עצמם נוזלים מחום, ואצבעות הרגליים מזיעות ויוצרות שלולית בתוך המגף. בכל פעם שהשמש משרבבת את פרצופה מחוץ למעטה העננים מזג האוויר נעים ואפילו חמים. עם כל הכבוד לסתיו הישראלי, אנחנו ממש, אבל ממש לא מתקרבים לרמות הקור והשלג שמתחיל להערם ברחבי אירופה. נו,בפולניה היה לנו חורף אמיתי!

והנה ניק דרייק. אחד שכל מהותו היא חורף אנגלי קריר, עם צעיפים סרוגים ומבטים מצועפים. הכינו כוס שוקו והקשיבו.



בחיי שהייתי רוצה לחיות את הקלישאה החורפית. לשבת מכורבל בשמיכה צמרירית מול חלון עטוי אדים מבפנים וטיפות מבחוץ, הנסחפות ברוח השורקת. להחזיק מאג של משקה חם (ארל גריי, קרוב לוודאי) ולנשוף עליו. להביט בעננים המהבהבים מעל מפרץ חיפה בדיסקו ברקים משוגע ולהיזכר באהבת חורף שהחמצתי ושיר שעלי לכתוב.

או שפשוט נלך לחפש חלזונות עם נעם ושחר. גם תופס.

עוד שיר חורפי מהאיים הבריטיים, אבל הפעם בעברית. "שיער של זהב גולש על כתפיך, מבט רחוק, כמו הים הצפוני."



ואגב חלזונות, אתם מכירים את "חצי האהבה" של חלזונות הגינה? בפעם הבאה שאתם רואים חילזון מתנהל לאיטו על המדרכה שלכם, תנו כבוד למאהב הרכיכתי. בכמה מינים של חלזונות וחשופיות, חלק מתהליך החיזור לפני ההזדווגות כולל ירי לעבר אהובך/אהובתך (חלזונות הם הרמפרודיטיים, זכר ונקבה יחד באותו הגוף) של חץ עשוי מסידן. החץ ננעץ בגוף בן/בת הזוג ואז החילזון מושך באמצעות החץ את החילזון השני אל זרועותיו החמימות  לנשיקה תאוותנית. יש ויכוחים לגבי המטרה של הירי הזה, כי הוא לא הכרחי לתהליך ההזדווגות. עם זאת, יתכן שהוא מעורר את התהליך ההורמונלי הדרוש, או מה שנקרא "מכניס למצב הרוח הנכון" - קופידון מעולם לא היה רירי כל כך.




וסתם בשביל הקונטרה, שיר של קיץ! נישאר באיים הבריטיים, אבל משם ניסע לאי יווני ונרקוד עד אור הבוקר. מישהו זוכר שפעם השאלה "בלר או אואזיס" הייתה המקבילה הבינלאומית של "עפרה או ירדנה"?



בברכת "עננים של גשם ושל מלחמה שטים מעל מפעל הטקסטיל הנטוש",
מתן

להאזנתכם אודה

אהלנים,
והפעם - מוזיקה.
בלי הרבה קישקושים מיותרים - שירים ואמנים שכדאי לכם לשמוע. ואם אתם כבר מכירים אז יהיה לכם כיף לשמוע שוב. ואם אתם מכירים ושמעתם ולא מעניין אתכם - תחרקו שיניים ותקשיבו בכל זאת.

התפוחים, להקת הפאנק המרקידה ביותר בחצי הכדור הצפון מערבי עם אלבום חדש - "Fly on It". ותמיד כשאני חושב שהבנתי מה הקטע שלהם ושהם הפסיקו להפתיע אותי, הם שוב מצליחים. בני עוולה. נא להפעיל בווליום מקסימלי:




אם איכשהו הצלחתם להחמיץ בשבועות האחרונים את פצצת האנרגיה האלג'יראית-צרפתיה-ישראלית הזו, אז צפו בריף כהן מפזזת ואוהבת כל מיני דברים. אני ממליץ על דקה 2:30:




אסף אבידן. מילים רבות כבר נטחנו על קולו של האיש והתופעה. אובררייטד? אנדררייטד? סבבה-רייטד? מה זה משנה. רק שימשיך להוציא דיסקים טובים. מתוך הדיסק האחרון שלו "Different Pulses":




ואחד שכבר לא כל כך חדש - תומר יוסף בשיר של יענקלה רוטבליט מתוך הדיסק המצויין מצויין שלו "השחר 35". יש שם שירים אישיים יותר ונוגעים יותר ועדינים יותר, אבל אין שם שירים מצחיקים יותר מזה. אדיוס, יאללה ביי, סאיונרה.




ולכבוד הבחירות בארה"ב, נסגור את הערב עם כבוד לזקני השבט:




מקווה שכן לחצתם, לפחות על לינק אחד. בחייאת, נו - תעשו מערוף.

בברכת "yes we could have",
נתראה ונשתמע

שיחה נוקבת עם הילד הפנימי

אהלנים
הפעם, אני כמעט מבטיח, לא נעסוק בבכיונים על "הו מה קשים חייו של פריק פרוקי הרגלים" כי הם לא כל כך קשים. בשבוע הראשון שלי בתואר הראשון באוניברסיטת תל-אביב הלכנו לסיור בגן הזואולוגי (יש כזה. אם אתם סטודנטים בתל אביב או הייתם כאלה והצלחתם לעבור את כל לימודיכם בלי לדעת ש-500 מטר מכם יש פארק פתוח עם עדרי צבאים מקפצים וציפורים שבאות לקנן ובריכה עם ברווזים וצבי מים - תלכו לפינה ותתביישו). המרצה שהעביר את הסיור אמר לנו - "אני מתעסק בדפוסי השירה של צופיות. לא נעשים מזה עשירים, אבל אני קם בבוקר לעבודה עם חיוך." ואני אמרתי לעצמי "זהו. זה מה שאני רוצה."
להגיד לכם שאני קם כל בוקר עם חיוך? להגיד לכם שאין רגעים בהם ברור לי שקריירה אחרת הייתה נותנת לי ולמשפחה שלי יותר ביטחון כלכלי? ברור שיש. אבל אז לא הייתה לי את הזכות ללכת ב-12 בלילה בחלקה על הכרמל עם פנס UV ולחפש כנימות צבועות בצבעים זוהרים. או את החווייה המרגשת של לנסות לצלם בהילוך איטי חיפושית משה רבנו מזנקת מצמח בכדי לברוח מעז. או את האושר הצרוף של לראות סטודנטית עם אנטומופוביה קשה מרימה תיקן לוחש מדגסקרי ואומרת "אוי, הוא בעצם די חמוד." (קהל אמריקני ברקע: "אוווווו.....").

יש משהו ילדותי בצורה מאוד משמחת בלעשות את הדברים שאהבת לעשות כילד ולנסות לקבל על זה משכורת.

קראתי פעם שהתבגרות, כמה שזה נשמע עצוב, היא ויתור הדרגתי על החלומות שלך. כילד אתה מאמין שהכל אפשרי; כנער אתה מאמין שאולי לא הכל אפשרי - אבל אתה יכול לשנות את העולם; כצעיר אתה מאמין שאולי לא תוכל לשנות את העולם - אבל אתה בטח יכול להצליח להשיג את מה שאתה רוצה; כמבוגר אתה מאמין שאולי לא תגיע לכל מה שאתה רוצה - אבל לפחות תהיה בטוח ומסודר. זו דרך פסימית בצורה עמוקה מאוד להסתכל על החיים, אבל אני לא בטוח שזה שגוי לחלוטין. אולי זו הכוונה של כל אנשי הרוחניות שמפצירים בנו להתחבר ל"ילד הפנימי" שלנו. זו לא היכולת לשחק "הקדרים באים" בגיל 40. הכוונה היא להאמין שהכל אפשרי, ושאתה יכול לשנות את העולם, ושאתה יכול להשיג את מה שאתה רוצה ושאתה יכול גם להיות בטוח ומסודר בסוף התהליך.

ואחרי הרצינות הפתאומית שנפלה עלינו, כמה שירים כיפיים על שטויות:

ה-Divine Comedy, להקה של איש אחד (ניל האנון) והרבה חברים טובים,  מפצירים בנו לא להפסיק לדבר על שטויות גם בעידן הניכור והאוזניות במרחב הציבורי:



Big Bad Voodoo Daddy, להקה חדשה שעושה סווינג ישן, עושים קאבר לשיר של מלך הקופים מתוך ספר הג'ונגל:



וצמד הפולק-פארודיה הרביעי בפופולאריות בניו-זילנד Flight of the Conchords, מרקידים בצרפתית:



בברכת "ילד פנימי זה לחלשים",
נתראה בפוסט הבא

ולשאלה הבאה:

קשים הם חייו של החרקולוג. השעות הארוכות אל מול מושאי מחקר בלתי נראים, תקציבי המחקר הנמוכים, היעדר הלגיטימציה מדודות בסדר פסח. אך אם יש משהו אחד שמוציא כל חובב פרוקי רגליים מכליו - אלו הן השאלות.

כאשר אני אומר שאני חוקר בביולוגיה, אנשים מיד מדמיינים לעצמם מדען בחלוק לבן ופיפטה בידו, מביט במבט מרוכז במיקרוסקופ וקורא "תזעיקו לי את שר הבריאות בטלפון!!". אך מרגע שהתברר שאני לא חוקר איך מרפאים מחלות / מצמיחים שערות במקומות בהן צריכות להיות שערות / מסירים שערות במקומות בהן לא צריכות להיות שערות - מתחילות השאלות. אותן השאלות שנשאלות שוב ושוב ושוב ושוב ושוב וחוזר חלילה וחלילה וחס ועובר סובב וחוזר ושוב ושוב. אז ננצל את הפודיום הוירטואלי הזה בכדי לענות אחת ולתמיד על כמה מהשאלות שמציקות לכולם ובעיקר לי:

א. למה? ככה. כי חרקים הם יפים, מעניינים, חשובים, מועילים בחלקם, מזיקים בחלקם, אפשר לעשות איתם מדע מעניין וחשוב והם נמצאים בכל מקום מסביבנו. אה, ומפני שהם מגניביייייייייייייייייייים. קבלו למשל את החרק הזה - ארינמל עם רגלי טרף קדמיות של גמל שלמה (מתוך האתר של הצלם וחוקר החרקים Alex Wild). זה לא נהדר?


ב. מה עושים עם זה? כלום. מחקר אקדמי, פיתוח חקלאי, עזרה במחקר בלשי (כמו ב-CSI), לימוד בחוגים לילדים, עבודה בשירות הוטרינרי, עבודה ברשות שמורות הטבע וקבלת ג'ובים מבכירים בליכוד. וכמובן - מענה בלתי פוסק על שאלות.

ב. איך נפתרים מג'וקים? אני לא יודע, אני לא מדביר. בגדול, תיקנים הם יצורים שחיים בכל מקום שיש בו בני אדם. הם מעדיפים מקומות חשוכים, לחים וחמימים שיש בהם אוכל. אז תדליקו מנורות, תפעילו מזגן, ובעיקר - תנקו את הבית שלכם לפני שאתם באים אלי בטענות.

ג. מה התפקיד של יתושים? לעתים מנוסח כ"מה הדבר הטוב שעושים יתושים?". חברים - אין דבר כזה "תפקיד". יתושים קיימים לא כדי להשיג מטרה כלשהי או כדי למלא תפקיד. הם קיימים כי הם יכולים להיות קיימים - כי הם טובים בלהשיג אוכל, לשרוד ולהתרבות. לנסות להדביק לכל יצור חי תווית של איך הוא משרת את הטבע (או גרוע מזה, איך הוא משרת אותנו) מקטין את הטבע ומשרת את האגו שלנו.

ד. האם זבובים זוממים משהו? למה הם מחככים את הרגליים ברשעות כזו? ובכן, זה בגלל שהם חרקים חמודים והיגייניים. הזבובים מנקים את הרגליים והראש מפירורים ואבק שנדבקים אליהם במהלך הסתובבותם בעולם, ממש כמו חתול שמנקה את עצמו.

יש עוד, נעצור פה, לא לפני שניתן כמה שירי שאלות:

ג'ימי שואל את השאלה שכל אדם חושב צריך לענות עליה. אני יודע שבוודאי תצרחו ותצעקו שהעולם הקטן שלכם לא נותן לכם ללכת - אבל למי אתם מנסים להוכיח שאתם עשויים מזהב?
והרבה לפני שהצ'ילי פפרס חשבו על זה, סולו הג'יטרה ההפוך שלו הוא מופתי.




ווילי נלסון עושה כבוד לבוב דילן באחד מהשירים המסתוריים מתוך Oh, Mercy.




ולואי סי קיי בקטע שכולם יכולים לצחוק ממנו, אבל רק הורים יכולים לשבת ולהנהן "כן, נכון, אלו החיים שלי, אני אלך לשנייה לייבב בפינה ואחזור מיד." השאלות מתחילות בדקה 7:00





בברכת "אם תלך, מי יחבק אותי?"
נתראה.