אהלנים
הפעם, אני כמעט מבטיח, לא נעסוק בבכיונים על "הו מה קשים חייו של פריק פרוקי הרגלים" כי הם לא כל כך קשים. בשבוע הראשון שלי בתואר הראשון באוניברסיטת תל-אביב הלכנו לסיור בגן הזואולוגי (יש כזה. אם אתם סטודנטים בתל אביב או הייתם כאלה והצלחתם לעבור את כל לימודיכם בלי לדעת ש-500 מטר מכם יש פארק פתוח עם עדרי צבאים מקפצים וציפורים שבאות לקנן ובריכה עם ברווזים וצבי מים - תלכו לפינה ותתביישו). המרצה שהעביר את הסיור אמר לנו - "אני מתעסק בדפוסי השירה של צופיות. לא נעשים מזה עשירים, אבל אני קם בבוקר לעבודה עם חיוך." ואני אמרתי לעצמי "זהו. זה מה שאני רוצה."
להגיד לכם שאני קם כל בוקר עם חיוך? להגיד לכם שאין רגעים בהם ברור לי שקריירה אחרת הייתה נותנת לי ולמשפחה שלי יותר ביטחון כלכלי? ברור שיש. אבל אז לא הייתה לי את הזכות ללכת ב-12 בלילה בחלקה על הכרמל עם פנס UV ולחפש כנימות צבועות בצבעים זוהרים. או את החווייה המרגשת של לנסות לצלם בהילוך איטי חיפושית משה רבנו מזנקת מצמח בכדי לברוח מעז. או את האושר הצרוף של לראות סטודנטית עם אנטומופוביה קשה מרימה תיקן לוחש מדגסקרי ואומרת "אוי, הוא בעצם די חמוד." (קהל אמריקני ברקע: "אוווווו.....").
יש משהו ילדותי בצורה מאוד משמחת בלעשות את הדברים שאהבת לעשות כילד ולנסות לקבל על זה משכורת.
קראתי פעם שהתבגרות, כמה שזה נשמע עצוב, היא ויתור הדרגתי על החלומות שלך. כילד אתה מאמין שהכל אפשרי; כנער אתה מאמין שאולי לא הכל אפשרי - אבל אתה יכול לשנות את העולם; כצעיר אתה מאמין שאולי לא תוכל לשנות את העולם - אבל אתה בטח יכול להצליח להשיג את מה שאתה רוצה; כמבוגר אתה מאמין שאולי לא תגיע לכל מה שאתה רוצה - אבל לפחות תהיה בטוח ומסודר. זו דרך פסימית בצורה עמוקה מאוד להסתכל על החיים, אבל אני לא בטוח שזה שגוי לחלוטין. אולי זו הכוונה של כל אנשי הרוחניות שמפצירים בנו להתחבר ל"ילד הפנימי" שלנו. זו לא היכולת לשחק "הקדרים באים" בגיל 40. הכוונה היא להאמין שהכל אפשרי, ושאתה יכול לשנות את העולם, ושאתה יכול להשיג את מה שאתה רוצה ושאתה יכול גם להיות בטוח ומסודר בסוף התהליך.
ואחרי הרצינות הפתאומית שנפלה עלינו, כמה שירים כיפיים על שטויות:
ה-Divine Comedy, להקה של איש אחד (ניל האנון) והרבה חברים טובים, מפצירים בנו לא להפסיק לדבר על שטויות גם בעידן הניכור והאוזניות במרחב הציבורי:
Big Bad Voodoo Daddy, להקה חדשה שעושה סווינג ישן, עושים קאבר לשיר של מלך הקופים מתוך ספר הג'ונגל:
וצמד הפולק-פארודיה הרביעי בפופולאריות בניו-זילנד Flight of the Conchords, מרקידים בצרפתית:
בברכת "ילד פנימי זה לחלשים",
נתראה בפוסט הבא
הפעם, אני כמעט מבטיח, לא נעסוק בבכיונים על "הו מה קשים חייו של פריק פרוקי הרגלים" כי הם לא כל כך קשים. בשבוע הראשון שלי בתואר הראשון באוניברסיטת תל-אביב הלכנו לסיור בגן הזואולוגי (יש כזה. אם אתם סטודנטים בתל אביב או הייתם כאלה והצלחתם לעבור את כל לימודיכם בלי לדעת ש-500 מטר מכם יש פארק פתוח עם עדרי צבאים מקפצים וציפורים שבאות לקנן ובריכה עם ברווזים וצבי מים - תלכו לפינה ותתביישו). המרצה שהעביר את הסיור אמר לנו - "אני מתעסק בדפוסי השירה של צופיות. לא נעשים מזה עשירים, אבל אני קם בבוקר לעבודה עם חיוך." ואני אמרתי לעצמי "זהו. זה מה שאני רוצה."
להגיד לכם שאני קם כל בוקר עם חיוך? להגיד לכם שאין רגעים בהם ברור לי שקריירה אחרת הייתה נותנת לי ולמשפחה שלי יותר ביטחון כלכלי? ברור שיש. אבל אז לא הייתה לי את הזכות ללכת ב-12 בלילה בחלקה על הכרמל עם פנס UV ולחפש כנימות צבועות בצבעים זוהרים. או את החווייה המרגשת של לנסות לצלם בהילוך איטי חיפושית משה רבנו מזנקת מצמח בכדי לברוח מעז. או את האושר הצרוף של לראות סטודנטית עם אנטומופוביה קשה מרימה תיקן לוחש מדגסקרי ואומרת "אוי, הוא בעצם די חמוד." (קהל אמריקני ברקע: "אוווווו.....").
יש משהו ילדותי בצורה מאוד משמחת בלעשות את הדברים שאהבת לעשות כילד ולנסות לקבל על זה משכורת.
קראתי פעם שהתבגרות, כמה שזה נשמע עצוב, היא ויתור הדרגתי על החלומות שלך. כילד אתה מאמין שהכל אפשרי; כנער אתה מאמין שאולי לא הכל אפשרי - אבל אתה יכול לשנות את העולם; כצעיר אתה מאמין שאולי לא תוכל לשנות את העולם - אבל אתה בטח יכול להצליח להשיג את מה שאתה רוצה; כמבוגר אתה מאמין שאולי לא תגיע לכל מה שאתה רוצה - אבל לפחות תהיה בטוח ומסודר. זו דרך פסימית בצורה עמוקה מאוד להסתכל על החיים, אבל אני לא בטוח שזה שגוי לחלוטין. אולי זו הכוונה של כל אנשי הרוחניות שמפצירים בנו להתחבר ל"ילד הפנימי" שלנו. זו לא היכולת לשחק "הקדרים באים" בגיל 40. הכוונה היא להאמין שהכל אפשרי, ושאתה יכול לשנות את העולם, ושאתה יכול להשיג את מה שאתה רוצה ושאתה יכול גם להיות בטוח ומסודר בסוף התהליך.
ואחרי הרצינות הפתאומית שנפלה עלינו, כמה שירים כיפיים על שטויות:
ה-Divine Comedy, להקה של איש אחד (ניל האנון) והרבה חברים טובים, מפצירים בנו לא להפסיק לדבר על שטויות גם בעידן הניכור והאוזניות במרחב הציבורי:
Big Bad Voodoo Daddy, להקה חדשה שעושה סווינג ישן, עושים קאבר לשיר של מלך הקופים מתוך ספר הג'ונגל:
וצמד הפולק-פארודיה הרביעי בפופולאריות בניו-זילנד Flight of the Conchords, מרקידים בצרפתית:
בברכת "ילד פנימי זה לחלשים",
נתראה בפוסט הבא
בשבוע שעבר התלבטתי ביני לבין עצמי אם לפתוח בלוג, אתה יודע -- מכל מיני סיבות שבוודאי גם הובילו אותך לעשות את זה. ואז במקרה (אפילו לא זוכר איך, אולי פייסבוק) ראיתי את הפוסט שלך. שבוע חיכה אצלי בדפדפן ועכשיו קראתי ונהניתי מאוד. מזדהה. ועושה חשק :)
השבמחק