עלילות פרת משה בעיר הגדולה

"הם היו צמאים לידע, לרמת ה....פרת משה רבנו!"
כך תיאר לי המנחה שלי קבוצת סטודנטים שהדריך. כוונתו הייתה: הם מאוד רצו לדעת על טבע אבל לא הכירו אפילו את החרק הבסיסי ביותר. ואני חשבתי לעצמי - כמה אנשים באמת מכירים את החרק הזה, המוכר כל כך, אולי הסמל של כל החרקים באשר הם? לא משנה כמה אנשים שאני פוגש סביבי הם מתעבי חרקים אנטומופובים שפלים, כולם מוכנים לקבל את החיפושית העגלגלה והחביבה הזו כחברה אפשרית למשחק וויסט. האם זו העגלגלות? האיטיות היחסית? הצבעים? אולי זה שהיא מופיעה בספרי ילדים וסרטי אנימציה?



מה שזה לא יהיה, הפוסט הזה מוקדש לה - פרת משה רבנו, מושית השבע, Coccinella septempunctata. כן כן, קוקסינלה. אז נתחיל באמת בענייני השמות:
השם המדעי העברי הוא מושית השבע, בגלל שבע הנקודות שעל גבה (שלוש על כל כנף חפיה ועוד שתיים שמתחברות באמצע ונראות ביחד כמו נקודה אחת). יש גם מושיות ה-11, ה-13 ויש אף מושיות עם יותר מ-20 נקודות על הגב. לעומת זאת, יש גם מושית הנקודותיים ואפילו מושיות שאין להן אפילו נקודה אחת לרפואה על גבן. רגע, רגע, תאמרו - מה אתה מתעסק עם מספר הנקודות כאשר יש לנו כאן את משה רבנו וקוקסינלים? איפה שיקולי הרייטינג שלך?
אז השם המדעי הלטיני שלה הוא קוקסינלה שבע-נקודות (Puncta - נקודה, Septem - שבע). הסיבה לקוקסינליות היא הצבעוניות הרבה שלה - המילה coccinus בצרפתית משמעה בכלל "בעלת צבע ארגמן". הסיבה שאנחנו מחברים את השם קוקסינל לנטייה מינית מוחצנת היא בגלל השחקנית הצרפתית הטרנסג'נדרית שבחרה לעצמה את שם הבמה הזה על שם החיפושית הצבעונית.
אז מאיפה לאלף אלפי עזזאלים הגיע משה רבנו לעסק הזה?! או. אני שמח ששאלתם. לא, באמת אני שמח. תודה לכם. רוצים עוגיה? ובכן, החיפושית הזו נחשבה באירופה כמביאת מזל טוב ומציינת את האביב ולכן כונתה בחלק מהמקומות "חיפושית מרים הבתולה" או "ציפור הגבירה". כאשר יהודים רוסיים חיפשו להמציא שמות לחרקים הם רצו לקרוא לחיפושית על שם דמות חיובית וקדושה. אבל בכל זאת, אי אפשר לקרוא לחיפושית כזו על שם שיקסע! לכן נבחר משה רבנו והשם היידי היה "משה-רבינו'ס קיהעלע". אני חושב שהיא אפילו מופיעה ככה בספריו של בשביס זינגר. ולמה פרה? אין לי מושג. אולי בגלל הכתמים הלבנים שחורים שעל החזה שלה.

אז סגרנו את נושא השם. עכשיו לנושא המין (ואני מתכוון למגדר, לא לפעולה). חברים, כולכם ידעתם את זה באיזושהי רמה לא מודעת קוסמית, אבל חלק מפרות משה הרבנו הם פרים. ניתן לזהות אותם על ידי כך שהם מעט קטנים יותר מהנקבות מהעובדה שהם חרמנים באופן כמעט בלתי פוסק. באמת. יצא לי ללכוד לא מעט מושיות בשדה, ולא משנה אם לפני רגע החזקת את החיפּוּשׁ הזה ביד והוא היה באימה שמא אתה מתכוון לאכול אותו, אם במבחנה איתו תהיה נקבה הוא לא יחכה ולא יחשוב פעמיים. ווהו!

החיפושיות הללו ואחיותיהן המושיות עם הקצת יותר או קצת פחות נקודות על הכנפיים מסתובבות על צמחים בגינה, בשדה ובעציצים, ואוכלות. גם הן וגם הזחלים שלהן טורפים של חרקים אחרים. "זחלים?" תאמרו, במבט תמה על פניכם, "לחיפושיות יש זחל? לא רק לפרפרים יש זחל?" "בדיוק!" אומר אני, עם מבט של אנטומולוג פלצן בעיני "יש קבוצות רבות של חרקים שלהם יש זחל, פשוט הוא לא נראה כמו זחל של פרפר שזה הזחל היחיד שגננות מדברות עליו." הזחלים של המושית לא נראים בכלל כמו מושית אלא כמו, ובכן, חרק אחר שאינו מושית. הם שחרחרים אפרפרים עם כתמים כתומים. הם סימפטיים להפליא ובעלי הומור משובח אך נוטים לא לחבב תוכניות ריאליטי בישול.
  זחל של מושית

ונחזור לשאלה מפוסט השאלות הראשון: "אז לשם מה היא כאן? איך היא עוזרת לנו?". על אף התנגדותי העקרונית להצמדת כל בעל חיים לקנה המידה של התועלת האנושית, אין מה לעשות ומדובר פשוט ביצור מועיל להפליא. ראשית, הן עוזרות במשימה הכלל עולמית של הפחתת הפחד מחרקים (כפי שציינתי קודם). שנית, האוכל האהוב ביותר על החיפושיות הנ"ל הוא כנימות. למי שלא יודע, כנימות, שאינן כינים שיש בשיער, הן חרקים שעומדים על עציצי בזיליקום ומחרבים לך עבודת גננות של חודשים רבים. וכך זחלי המושיות והמושיות עצמן מכרסמים את המזיקים המעצבנים האלה כמו ביסלי גריל ועוזרים לכולנו. שלוש קריאות הידד למושיות!

ואם כבר עסקנו במיניות טרנסג'נדרית, בחרמנות שאינה יודעת גבולות ובביסלי גריל, בואו נכניס עוד קצת רייטינג - אלימות ואימה ! (אזהרה: הפסקה הבאה אינה מיועדת לאנשים בעלי לב חלש או למי שחשבו שהסרט "פרומתאוס" לא מציאותי).
אחת האויבות הנוראיות ביותר של החיפושית הזו היא הצרעה Dinocampus coccinellae שמשמה המדעי אפשר להבין שהיא חובבת גדולה של הקוקסינלות החמודות שלנו. הצרעה (ופה זה מתחיל להיות מגעיל לאנטומופובים שביניכם) מטילה ביצה לתוך גוף החיפושית. הזחל של הצרעה מגיח מהביצה, וחי ומתפתח בתוך החיפושית בלי להרוג אותה. כאשר הוא מוכן להתגלם (כן! כן! גם לצרעות יש זחל וגולם, כן! הגננת גאולה שיקרה לכם בגן, או לפחות לא אמרה את כל האמת!) הזחל משתק את רגלי החיפושית, יוצא מגופה ומתגלם מתחתיה. החיפושית, שעדיין חיה (הו, האימה!) עומדת מעל הגולם וללא יכולת להתנגד היא מגינה עליו - גם בגופה הקשיח, גם בצבעיה המסמנים רעילות לטורפים פוטנציאלים וגם בחומרים הכימיים שהיא מפרישה כאשר מישהו מציק לה. כן כן "הנוסע השמיני" לא היה סרט אמין כי הוא לא הלך מספיק רחוק!
מושית עם גולם של צרעה מתחתיה.

זהו, אני עוצר כאן כדי לא להתיש עוד יותר ממה שכבר התשתי. אני מקווה שהצלחתי במשהו להעביר את החיבה שאני חש לפרה הקטנה הזו. מי שרוצה לפגוש כמה באופן אישי (או את הזחלים, שהם באמת סימפטיים), דברו איתי, יש לנו במעבדה.


ומאחר ששירים על פרות זו באמת הגזמה, שלושה קליפים של הלהקה השפוכה OK GO ששמה לעצמה למטרה ללכת בכל פעם למקום רחוק יותר מבחינת עשיית הקליפ ללא שיפור אמיתי במוזיקה שלהם. אבל זה בסדר, הקליפים כל כך מדהימים שאתה בכלל לא שם לב שיש שיר.





ותודה לגיל ויזן על ההשראה:



בברכת "פרת רחב מוכרת הירקות",
נתראה בפוסטים הבאים

סלע קיומנו

אמנם עבר רק זמן קצר מאז הקודם, מה שעלול להכניס אותי לקטגוריית הטרחנים חסרי המנוח, אבל ההשראה באה מסוף הפוסט האחרון. אחרי השיר של הפיקסיז, נתקעה לי בראש המילה "רוק". ותהיתי, מה הופך אדם לרוקר? ואיך עושים בכלל "רוק עברי"? ואיך אפשר להיות מוזיקאי עברי כשהשם לכל סוגי המוזיקה הוא מילים באנגלית - רוק, בלוז, פאנק, פולק, פריק-פולק, פולקה-פאנק, טריפ-הופ, פרוגרסיב שו-גייזינג טריפ הופ לכל המשפחה?

הגעתי למסקנה שיש כמה קריטריונים שאדם צריך לעמוד בהם בכדי להיות רוקר עברי:
א. מבט מצועף.
ב. גיטרה, או נכונות לעשות תנועות עם הראש בעת הנגינה בגיטרה.
ג. לקיחת עצמך ברצינות, לעתים רצינות רבה מדי.
ד. תשומת לב למילים ולא רק למוזיקה. דווקא כשאתה כותב בעברית, אתה לא יכול להיות שטחי וטפשי.

אז נרוץ על כמה שתקועים לי במערכת במכונית בזמן האחרון, וסליחה על כך שזה לא פוסט רציני הסוקר את הרוק העברי לדורותיו. אני מבקש בכל לשון של בקשה: נא להגביר את הווליום כשאתם מקשיבים לשירים הבאים!!!!!!!1

נתחיל עם המובן מאליו, ברי. אני חושב שיש לו את כך הקריטריונים הנ"ל, פלוס מוכנות רבה לקחת את המוזיקה שלו למקומות רב שכבתיים ולא מובנים מאליהם. מבחינתי, המידאס של המוזיקה הישראלית.



ועכשיו, שני אחים לבית רוק: שלום גד ואביב גדג'. הראשון עושה בעקביות רוק מלודי שהוא שלו לחלוטין עם שירים קצרים וקולעים. כל דיסק נשמע כמו שיר אחד ארוך שהולך ומתפתח. אחיו אביב, לעומת זאת הוא דרמטי יותר ואף נוטה לארכנות (שלפעמים, כמו ב"תפילה ליחיד" היא ממש במקום). הוכחה לכך שרוק הוא עניין גנטי. שניהם מקפידים על מילים והלחנה לעילא.






רם אוריון. מבחינתי אחד מגיבורי הגיטרה הגדולים שלנו. אין לו קול גדול, אבל הוא מפצה על זה בהלחנה לא שגרתית, נגינה נגחנית בגיטרה ומילים מילים מילים. האחרון שלו, שנקרא פשוט "האחרון" משלב שירים שלו ושירי משוררים, כך שברמת הטקסטים האלבום הזה מתעלה בנקודות מסוימות למקומות שדיסקי רוק אחרים נעצרים מתחתם, בלי להתפלצן יותר מדי. הנקודה היחידה בה הוא לא בדיוק תואם את הרוקריות הרגילה היא סעיף הלקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, כפי שמוכיח השיר הבא. (אגב, האם זה המקום לציין שהחלטתי פעם שאם אי פעם אקים להקה, אקרא לדיסק השני שלה "הראשון" ואז כשאדם ייכנס לחנות ויבקש "יש לכם את הראשון של מתן בן-ארי ויקרוניות הקצב?" המוכר לא ידע למה הוא התכוון. הא! אבל אז נעלמו חנויות הדיסקים ותכניתי ירדה במורד פתח הניקוז של ההיסטוריה).



ולאבא של כולם, רפי פרסקי. אין לי מה להוסיף.



הייתי יכול להוסיף פה עוד, אבל גם ככה הפסקתם לנגן פחות או יותר מהשיר השלישי, אז נעצור פה. אני רק ממליץ על יהוא ירון (משוגע, אבל אופטימי), שילה פרבר (שרוטה, אבל מיוחדת) ואמן חדש ומבטיח בשם אהוד בנאי (כן, אני יודע ש"רסיסי לילה" שלו נשמע מאכזב בשמיעה ראשונה, אבל שימו את הטרק הראשון בווליום גבוה ודמיינו את מגדל עזריאלי בוער).

 בברכת "רוק בנווה תרצה"
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.

אם אי פעם אתם שואלים את עצמכם האם אפשר באמת לכתוב שיר רוק בעברית, שיהיה בו לעברית מקום אמיתי ולא חיקוי של חיקוי של זמר באנגלית - תפעילו בבקשה את הקטע הבא. משנה עברית, אמירה פוליטית וגיטרה שמנסרת את יסודות העיר העתיקה.

ההר הירוק כל ימות השנה

"אבנים!" צעקה שחר ומשכה אותי לכיוון האבן הקטנה הבאה.
מעלינו השמש הסתערה אל מחוץ למחסה העננים שלה והעירה את הירוק הכרמלי לכדי ירוק זוהר, מנוקד בכתמות (צהובות) וחינניות (לבנות).

הפכנו עוד אבן - והפעם היו שם טחביות (כרגיל) חשופית (כרגיל) עכביש לא מזוהה עם מבט לא מרוצה על הפנים (כרגיל) ועקרב קטן שהתחבא בחריץ באבן שהפכנו (לא כרגיל!).בהינו, אני והילדים וכל המבוגרים שהתאספו גם הם, בברנש מחודד הציפורניים ומעוקל הזנב שהסתכל בנו בעיניו השחורות כדי לראות אם אנחנו רציניים בנוגע לקטע של פירוק הבית שלו בצורה כל כך ברוטאלית. עכשיו, אני יודע שיש ילדים שלא אוהבים חרקים. יש כאלה שאפילו נרתעים וצועקים כשהם פוגשים ביצורון כזה. הבעיה שלי היא הפוכה - הדבר הראשוני שהבנות שלי עושות כשהן רואות חרקים הוא לשאול האם אפשר לשים אותם על היד. כרגע זה נעשה בפיקוח ואני בורר את האורגניזמים, אבל יבוא היום ואצבע כלשהי תינשך על ידי קמפונית כועסת וביום ההוא אני אחטוף נזיפה ויגיע לי. הפעם, למזלי, העקרב לא טיפס לאף אחת על היד וחמק אל הקרקע ללא פגע.

היינו בפיקניק ליד צומת דמון, רובצים בין שמש לענן ומכרסמים פלפלים צהובים, ביצים קשות ומחמר, פיתות עם תערובת של בצל ועגבניות שהחברים בטאבון "אלג'וד" בעספיא אופים במיומנות רבה. נעם פיזזה עם בת של חברים, אנחנו נהנינו ורבצנו, ורק שחר לא הייתה "על הקו" (כל הזכויות שמורות לנועה בן-ארי). ביכיונים, טרחונים, היצמדויות לרגל. מה עושים מה עושים? ואז יצאנו להפוך אבנים והילדה התאפסה על עצמה: רצה מאבן לאבן, מחכה לראות איזו הפתעה נמצא באבן הבאה, מתרגשת גם מלהגיד "כלום!" כשאין כלום. תודה לקו, לאבנים ולחרקים.

ואגב נזיפות, ביום שבו נעם תחזור מהכיתה נזופה אחרי שהעירה למורה ש"זו לא חיפושית, זה פשפש וקוראים לו תריסית" והמורה ת/יכעס עליה, אני אסביר לה שלא תסתור את המורה שלה מול כולם כי זה לא מנומס.
אבל אני גם אחייך.


ונסיים את הערב בשירים על ושל אבנים:

להקת Third-World Love, הרכב המוזיקת-עולם-ג'אז-פאנקי-שמות מצחיקים לשירים שכולכם חייבים לשמוע, נותנים לפסנתרן שלהם יונתן אבישי להתהלך בדרכים עם שק מלא כל טוב ושרים לו "לה-לה-לה".נזכרתי בהופעה שלהם שראיתי פעם מזמן, בדיוק כשיצא האלבום השני שלהם. כל הקהל כבר הכיר את הקטעים, ובהדרן התחיל לשיר את ה"לה לה לה" והכריח אותם לבצע את זה שוב. אז נא להצטרף בפזמון.




להקה שחזרתי אליה לא מזמן, עם עושר ועומק שצריך להיזכר בו מחדש לפעמים. יש להם כל כך הרבה אלבומים וכל כך הרבה שירים ושיתופי פעולה. חשבתי לשים משהו נדיר ומיוחד ומאגניב, אבל אז נזכרתי כמה אני אוהב את השיר הזה:



ואהוד בנאי, מתוך האלבום האחרון שלו, שלקח לי זמן להיכנס אליו והוא עדיין רחוק ממושלם לדעתי, אבל יש בו כל כך הרבה רגעים אהוד בנאיים מעולים, רהוטים ונבונים שאני מוצא את עצמי שומע אותו שוב ושוב. סחתיקה אהוד.



בברכת "אבן מתגלגלת אינה אוספת טחב"
נתראה בפוסטים הבאים

נ.ב.
די, נו אי אפשר רק שירים רומנטיים. לא כשיש את המילה Rock לעבוד איתה.

צר המנבח - מילון חנוכה השלם

שלום ושלומות לכם ולכן קוראים וקוראות יקרים ויקרות ,

לכבוד חג האורים הבא עלינו לטובה, אני מגיש לכם את מילון חנוכה השלם, לשימושכם הפורה אודה:

שבר מדומה - אחוז הנרות השבורים בכל קופסת נרות חנוכה.

שורגניות - סופגניות שרשימת הרכיבים שלהן ארוכה יותר משורה אחת. "השורגנית החדשה שלנו מקמח כוסמין אורגני במילוי קציפת קרם רולדת תפוזים, ציפוי קרם פאטיסייר בסיגנון הולנדז עם פיצפוצי גריסיני מסוכרים ופרוסת מלפפון חמוץ - רק 15.90!"

מתיוון - אדם המעמיד פנים שהוא מחכה לחנוכה רק בגלל ש"הילדים ממש מחכים לזה". אהה.

חג הארורים - חופשות חנוכה של הילדים שאינן חופפות זו לזו, משום שהגן של הקטנה פועל לפי נעמ"ת (כמה שיותר ימים בגן, לעזור לזוגות עובדים) והגן של הגדולה עובד לפי אנתרופוסופיה (ימי החופשה נקבעים באופן אקראי על פי דפוסי נדידה של גדרונים).



עופרת מתוקה - סופגניה בעלת יחס בצק לריבה של 150,231:1 עם פירורי סוכר לחים ומרקם של רגל של קרנף. מוגשת בצבא ובכנסים מדעיים בחנוכה ומחולקת על ידי נציגי אגודות סטודנטים כעונש לסטודנטים סוררים.

לעת - הנקודה ב"מעוז צור" בה מפסיקים להבין את המילים.

נר נשמה - נר שנכבה רגע אחרי שחשבת שסוף סוף הצלחת להדליק אותו בפעם ה-19.

לטקס אניגמה - לביבה שאינך יודע מאיזה ירק היא עשויה.

אור קטן - אדם שמתעקש לשיר עוד שיר חנוכה אחרי "מעוז צור" בהדלקת נרות. לחילופין, אדם שיודע עוד בתים ב"מעוז צור" חוץ מהבית הראשון.

תפוזיקוק - השפרצה על להבה של נר באמצעות קליפת פרי הדר.

שעווה חמה - טפטוף שעוות נר במספר צבעים על שולחן יקר ערך.


צר מנבח - הבנה תוך כדי שירה שהמילים של שיר החנוכה שאתה מזמר כרגע הן מיליטנטיות ונוראיות.

אצבע, אלוהים! - כווייה רגעית מטיפת שעווה חמה הנוזלת בצד הנר ומגיעה לאצבע. מלווה לעתים קרובות בקללות "כו*&@@@ אני תכף מכין ממך מטבֶּחַ!"

דביבון - סביבון שלא באמת יכול להסתובב.

סביאור - סביבון המכיל בתוכו אורגן אורות ומשמיע נגינה צורמנית של "מעוז צור". נקנה לרוב על ידי סבים תמימים ואז מולך לאיבוד על ידי הורים לא תמימים.

סורה - התחושה לאחר אכילת 3 סופגניות (כאשר כבר לאחר הראשונה נשבעת לעצמך שזו הסופגניה האחרונה שאתה אוכל בחנוכה הזו כי בחייאת, כמה אפשר).


ונקנח בכמה שירים על אור:

דני סנדרסון, אחד האנשים הכי מוכשרים שאינם בפוליטיקה, יורד ישר לשורש העניין. ואגב, מעבר למילים המצחיקות (כמו שהן תמיד אצל סנדרסון) שימו לב איזה לחן מעולה.




ולכיוון אחר - ניק קייב בפסקול של "באטמן חוזר" חורך את העיר. הקליפ בכלל מסרט אחר, אבל השיר הוא מהמוצדקים שקייב עשה בתקופה ההיא.



וג'מירוקוואי שרים על התכונה המגניבה של אור, שהיא שאנחנו מתייחסים אליו כאל מידת מרחק בלי להניד עפעף למרות שהוא בתכל'ס אחד מהדברים שהמוח שלנו הכי מתקשה לתפוס את העובדה שהוא מתקדם בכלל ולכן הצירוף "שנות אור" כדי לתאר אורך ביקום הוא קרוב לוודאי ההפשטה רחוקה מהתפיסה הקונקרטית שהמדע הואיל לייצר. אה, והשיר מגניב.



בברכת "שמש זה מדליק"
נתראה בפוסטים הבאים.

אם רק תגידי כן

שלום לכם מדענים צעירים ובני משפחותיהם!

אין ספק שהתקדמתם (או התקדמתן - "הבלוג רשום בלשון זכר אך היאוש הוא נחלתן של נשים וגברים כאחד ולא נתקטנן). עשיתם את הניסויים, כתבתם את המאמר (סוגיה נפרדת, נדבר עליה פעם) עשיתם פינג פונג עם המנחה שתיקן, ואז תיקן את התיקונים, ואז ביטל את תיקון התיקונים, ואז אמר "אולי נמחק את כל החלק האמצעי, על השפעת האור" ואז תיקן, ואז אמר "אולי נוסיף פה משהו על השפעת האור?" ובסוף אישר את הכל. ואז, או אז, מתחילה הסאגה - הגשת המאמר לעיתון.
יש שישוו זאת למשורר מתחיל, השולח בידיים רועדות ולב קופץ את שיריו הבוסריים לכתב העת הספרותי ונושא תפילה שקטה לקבלתם, אלא שהם כמובן יטעו. שליחת מאמר לעיתון מדעי היא ביקור בעולם של דייטים, אכזרי אף יותר מהסצינה התל אביבית ואפלולי יותר מהאפלוליים שבפיקאפ ברים בקריות.

פרק א' - She's way out of my league
המחזר המתחיל מנסה לשלוח שורת פתיחה מהוססת בכיוון הבחורה היפה ביותר בפיק-אפ בר. העיתון המגניב, המסעיר, בחזית המדע שרק יחידי סגולה מתקבלים אליו. עמוק בלב יודע המדען/המחזר הצעיר שאין סיכוי, פחחחח, באמת. אבל הוא אומר לעצמו "אולי היום היא בקטע של לעשות טובה לאיזה גברבר צעיר ונחמד. יש היום ממש ביקוש לנחמדים עם רעיון מבריק על אקולוגיה התנהגותית, עם כל ה-assholes שמסתובבים פה." אלא שהבחורה הזו כבר שבעה מחזרים. היא אפילו לא שולחת אליך מבט - אלא אומרת פשוט "אני מעדיפה להיות לבד כרגע, תודה". והמחזר המדעני מתקפל בהכרת תודה שלא היה צריך להתמודד עם האפשרות שהיא ממש תגיד כן.

פרק ב' - מה, לא?
עכשיו זה הזמן להתנער מאשליות רומנטיות (תרתי משמע) ולחפש משהו מעט יותר מציאותי. הי, אני בחור לעניין, המאמר הזה הוא מאמר לעניין ואני בטוח שיש כתב עת עם קלאסה ומחזרים רבים שישמח לארח אותי ואפילו, מי יודע, לשים אותי על העמוד הראשי. הנה, זאת שם ליד החלון - היא בדיוק מתאימה. היא לבושה מדוייק, אבל זרוק, היא לא מעשנת (שזה חשוב) ואני בטוח שהרעיון המגניב שלי על לצבוע כנימות בצבעים זוהרים יקסים אותה הישר לזרועותי. הא! "אז, את באה לכאן הרבה? מה המזל שלך? אני במזל כנימה (סטגדוש!)...." אך אויה. היא לא אוהבת כנימות, היא לא בעניין של בדיחות והאמת "המאמר שלך כתוב היטב אבל לא בטוח שהוא יקלע לטעם של חלק מספיק נרחב של קוראינו." רגע, אני מזהה את זה! לא יכול להיות....כן, כתב העת הזה אמר לי הרגע "זה לא אתה, זה אני." אף אחד לא אומר לי "זה לא אתה, זה אני"! אני המצאתי את "זה לא אתה, זה אני"!

פרק ג' - מה, כן?
פה כבר מתחיל הרומנטיקן חסר התקנה להיכנס לסחרור של יאוש. הוא מחייך לברמנית (שממהרת לברוח), הוא פונה לבחורות אקראיות שנראה שהן בעניינים של חרקים, פוזל כלפי בנות ששמע שמישהו אחר התקבל אצלן ושואל את עצמו "מה, זה אני? האם יש משהו בי שעוצר את הזיקוקים מלקרות? האם לא כל העולם חובב כנימות צבועות בצבעים פלואורסצנטיים?", הוא שוקל ברצינות לעבור לפאב של ההייטקיסטים מעבר לכביש. וכשהכל נראה כבר אבוד, פתאום הוא פוגש אותה. האחת. המיוחדת. התאום השמיימי שלו - הבחורה שאשכרה מוכנה לדבר איתו. בידיים רועדות ובלב קופץ הוא מגיש לה את המאמר והיא מעיינת בו ואומרת "מעניין". זה מעניין! זה ממש מעניין מישהו! וו-הו! ובליבו של הגברבר (או הגברברת, אני משתדל לא להפלות, בעיקר עכשיו כשמירב מיכאלי בדרך לכנסת) ניצת זיק של תקווה. הוא כבר רואה בעיני רוחו זוגיות מאושרת, בית ברמת גן וחברות באקדמיה האמריקנית למדעים. ואז היא מסתכלת עליו במבט אלכסוני ואומרת "מעניין, אבל... אולי תכניס משהו על השפעת האור?"


ובאווירה אופטימית זו, שירים על חיזורים.

טום ג'ונס וסריס מאת'יוס שרים את שיר המחזר המתעלם האולטימטיבי. בנים, כשבחורה אומרת שהיא רוצה ללכת הביתה, תעזבו אותה במנוחה.




חילול קודש קטן - השיר המופלא של בוב דילן, שמזמין את אהובתו להישאר איתו על המיטה הרחבה שלו, בביצוע של דוראן דוראן. הידעתם שאת הדיסק של דילן Nashville Skyline, הוא הקליט בכוונה בקול מוזר, שלא יישמע כמו הקול הצפרדעי הרגיל שלו, כדי לעצבן את הקהל?




ואחרון להערב,מלכי הנוחות הנורווגים מעדיפים לרקוד מאשר לדבר. וגם אנחנו לפעמים.




בברכת "יתקבל, אנשאללה"
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
לחובבי מוזיקה טובה, חדשה וישנה כאחד, תרשו לי להמליץ על הבלוג של איה:
http://geniusarchives.blogspot.co.il/2012/12/blog-post.html

כשבגרוש היה חור והוצאנו

בימים אלה, בהם ההווה מסתער עלינו בגלים גלים של התרחשויות, עדכונים, ידיעות לוהטות ולחיצה על כפתור ה-refresh, הפוסט הפעם מוקדש לנוסטלגיה. נוסטלגיה טובה, מחממת ורכה שאפשר להתכרבל איתה ולהיזכר בימים הטובים ההם בהם כולם לבשו מכנסיים קצרים כל הזמן (וקפאו להם האיברים האינטימיים בחורף) כשגברים היו גברים ונשים היו נשים (וחרקים היו חרקים) ושרנו מסביב למדורה שירי מגל וחרב. בקיצור, שנות ה-90.

הימים היו ימי החלמה מהטראומה. אנשים שאך לפני רגע לבשו כריות בכתפיים או סידרו את שיערם בצורת חתול מנופח עברו לבגדים סמי-נורמליים ולתספורות קוואזי-סטנדרטיות. במקום רייגן ופרס קיבלנו את קלינטון ופרס ובעולם המוזיקה החל גל של התחדשות מוזיקלית שיש שישוו אותו לימי הרנסאנס, אך הם כמובן יטעו. גם בשנות ה-90, ממש כמו בכל תקופה אחרת בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, היו שירי ריקודים טפשיים להפליא (No Limit), בלדות רכרוכיות המביישות את מבצעיהן (Everything I do, I do for you) ואנשים עם שיער ארוך שצועקים לתוך מיקרופונים (תבחרו, יש מגוון).
אבל כן, היו גם להיטים בשנות ה-90 שהיה שווה לקפץ לצליליהם. וכשאני אומר להיטים, אני לא מתכוון ל"האמת, אני די חיבבתי אותם בסתר אבל אסור היה להודות בפומבי שאתה אוהב את המוזיקה הזאת". אני מתכוון למגניבים, מזניבים, חבל על הזמן, אחלה סבבה, מוזיקה עכשיו עם אילן בן-שחר Sort of thing.

אז מרגע זה ואילך, אם הייתם בני נוער או קרובים לבניית נוער בשנות ה-90, הגבירו ווליום, חילצו נעליים והתחילו לפזז.

הספסימן הראשון, מתוך הסרט Pret-a-porter (במקור יש כל מיני צ'ופצ'יקים מעל לחלק מהאותיות בשם הזה). Ini Kamoze גנב את ה"נא-נא-נא-נא" שלו מהשיר המגניב כשלעצמו , Land of a thousand dances, אבל נסלח לו. אם יש מישהו שלא הלך שבוע בחייו כשהוא דבוק למנגינה הזו, היכונו - זה הולך לקרות עכשיו:





שיר מגניב מספר 2, של הצמד/שלישייה Stakka-Bo, השיר שאף דיסקו קיבוצי אינו שלם בלעדיו. מכיל בתוכו את המועמד המועדף עלי לתואר "השבדי המוזר ביותר בעולם או לפחות האיש בעל המצב הדנטלי הרעוע ביותר שהצטלם אי פעם בקלוז-אפ".




ואם כבר הזכרנו דיסקו קיבוצי, היכונו להניף אגרופים, לקפץ ולעשות תנועות של תופים. להקת EMF (ראשי התיבות של Epsom Mad Funkers) נותנת בראש של מישהו, או יותר נכון מישהי.





הרבה לפני שעשרות רקדו בכיכר בהפגנת קואורדינציה מזוייפת אל מול מחיאות הכפיים של אופרה ווינפרי, פאטבוי סלים  כבר עשה פלאש מוב אמיתי. אולי אחד הקליפים הטובים ביותר בשנות ה-90, ולבטח זה שהיה הכי כיף לצלם אותו.





ואם כבר פלאש מוב - נקנח באנשים שעשו זאת לפני כולם. נכון, זה משנות ה-80, אבל זה על-זמני. לצפות עד הסוף!



בברכת "נוסטלגיה זה לזקן הפנימי",
נתראה בפוסטים הבאים.

יחד - כל הדרך

ועכשיו, אחרי שהפסיקו לירות, אני מצליח לכתוב שוב. כמעט כל מה שכתבתי, פוליטי ולא פוליטי, היה נראה לי לא במקום ולא נכון ומתלהם ולא רלוונטי.
מילים הן יצור מתעתע. כאדם שחובב אותן, אני חייב להודות שהן שותפות הפכפכות ומעצבנות למדי - רגע הן ריקות מתוכן ושטוחות ורגע אחר כך הן כל כך מלאות ומתפקעות ממשמעות סותרת שלא בטוח שאפשר להכיל אותן בבת אחת. בשניה הן מתהפכות מחיבוק למעיכה, מהושטת יד להענקת סטירה.
עשו את הניסוי הבא. אימרו לעצמכם/ן את המילים הבאות, כל אחת בנפרד. נסו אינטונציות שונות ופרצופים שונים תוך כדי. אימרו אותן בלב או אימרו בקול. שימו סימן שאלה או סימן קריאה. כל דרך תהפוך אותן למילה אחרת:

"שקט"


"שכנים"

"שולח חיבוק"

"הצלחנו"

"עד מתי"

 "אני מפחד"


אם סיימתם את הרצף הזה בלי מחשבה או שתיים על החיים באזור הזה, אשריכם.

ובנימה אופטימית זו - על שיתוף פעולה בעולם החרקים. כפי שאתם בוודאי יודעים, אחד הדברים שבני האדם מתמחים בו וקשה מאוד למצוא בעולם הטבע זוהי אלטרואיסטיות אמיתית. בעוד בני האדם יעזרו לאדם שאינם מכירים, יכתבו מאמר בוויקיפדיה בלי לקבל על כך תמורה ואפילו יהיו מוכנים ללכת לראות סרטים רומנטיים אמריקניים למען בנות זוגם (או בנות זוגן, אני לא מפלה...), ההנחה בעולם המדע היא שאצל בעלי חיים יש אינטרס. כלומר, גם מעשה אלטרואיסטי כמו לצעוק צעקת אזהרה כשמתקרב טורף (במקום לברוח ולהסתתר) צריך להביא יתרון לבעל החיים, או להגדיל את הסיכוי שלו להעביר את הגנים שלו הלאה.

הבשורה הטובה היא שלפעמים יש שיתופי פעולה בהם ברור ששני הצדדים אגואיסטיים לחלוטין, וזה לא מקטין בכלל את היופי שבשיתוף הפעולה. קחו למשל את הנמלים והכנימות. כנימות עומדות על צמחים ושותות את מוהל הצמח. את עודפי המים והסוכר הן מפרישות כנוזל דביק שנקרא טל-דבש. יש כנימות שפשוט משפריצות את הסילאן הכנימתי הזה בלי חשבון (ואז העלים של הצמח דביקים ומגעילים למדי וגם גדלות עליהם פטריות) ויש כנימות ששומרות את המוהל כשכר לשומרי ראש אישיים. נמלים רבות משמשות כחיל אבטחה של הכנימות מאויבים כמו פרות משה רבנו, צרעות טפיליות וחוקרי אקולוגיה התנהגותית. הן תוקפות את הפולשים המעצבנים תוך פעירת לסתות, נפנוף מחושים וצעקות "קישטה קישטה, ברר ברר!" ובתמורה מקבלות מהכנימות טל-דבש On Demand. הן מקישות על הכנימה עם מחושיהן והכנימה מפרישה את המתוק-המתוק הזה. יאמי!





וכדי לסיים את הערב, כמה שירים על "ביחד". אתם מוזמנים לתת למילה הזו איזו משמעות שמתאימה לכם כרגע.

נפתח בשיר של הביטלס, אולי אחד האהובים עלי ביותר מ-Abbey Road, אבל בביצוע החודרני והתובעני של Soundgarden (שאני לא מייחצן פה בכלל שהם הוציאו אלבום חדש ולא מביישים את נעוריהם):




ולפינת "תעשו לעצמכם טובה, תדליקו את הרמקולים ושימו את השיר הזה תוך הישענות אחורה ועצימת עיניים", איש שהביא לעולם סטיפה של שירים טובים שאנשים לא יודעים שהוא המבצע שלהם, ביל ווית'רס:




ונסיים עם האיש שהכי כדאי שישב איתך ליד מדורה על חוף הים, ג'ק ג'ונסון. מתקתק כהרגלו, אבל מתקתק חמוד, ואולי אנחנו צריכים קצת מתקתקות בימינו:




בברכת "שקט שקט שקט מופתי",
נתראה בפוסטים הבאים.



טוב, נו, אני שמאלני מניאק. למה כל זה טוב?

הגשם מטפטף על העורף

חורף.
בדיוק חזרתי מהליכה עם מוזיקה באוזניים וטיפות גשם קלות שנוחתות על הפדחת.
 אחחח... חורף.
טוב, לא בדיוק חורף. "אירוע חורפי" כמאמר החזאי התורן ודים דימנשטיין.

הטעות מובנת - יש עננים, יש ברקים, נופלות טיפות מהשמיים והאוטו רחוץ באופן טבעי. מיד אנחנו מתמלאים רצון עז להתעטף בפוך, לשתות משקאות קקאו חמים וסמיכים, ללבוש מעילים מרופדי צווארון ולקפץ בשלוליות חמושים במגפיים. הרי יש "אירוע חורפי"!
אז אירועים לחוד ומציאות לחוד. כל המתעטפים בחרמוניות מגלים את עצמם נוזלים מחום, ואצבעות הרגליים מזיעות ויוצרות שלולית בתוך המגף. בכל פעם שהשמש משרבבת את פרצופה מחוץ למעטה העננים מזג האוויר נעים ואפילו חמים. עם כל הכבוד לסתיו הישראלי, אנחנו ממש, אבל ממש לא מתקרבים לרמות הקור והשלג שמתחיל להערם ברחבי אירופה. נו,בפולניה היה לנו חורף אמיתי!

והנה ניק דרייק. אחד שכל מהותו היא חורף אנגלי קריר, עם צעיפים סרוגים ומבטים מצועפים. הכינו כוס שוקו והקשיבו.



בחיי שהייתי רוצה לחיות את הקלישאה החורפית. לשבת מכורבל בשמיכה צמרירית מול חלון עטוי אדים מבפנים וטיפות מבחוץ, הנסחפות ברוח השורקת. להחזיק מאג של משקה חם (ארל גריי, קרוב לוודאי) ולנשוף עליו. להביט בעננים המהבהבים מעל מפרץ חיפה בדיסקו ברקים משוגע ולהיזכר באהבת חורף שהחמצתי ושיר שעלי לכתוב.

או שפשוט נלך לחפש חלזונות עם נעם ושחר. גם תופס.

עוד שיר חורפי מהאיים הבריטיים, אבל הפעם בעברית. "שיער של זהב גולש על כתפיך, מבט רחוק, כמו הים הצפוני."



ואגב חלזונות, אתם מכירים את "חצי האהבה" של חלזונות הגינה? בפעם הבאה שאתם רואים חילזון מתנהל לאיטו על המדרכה שלכם, תנו כבוד למאהב הרכיכתי. בכמה מינים של חלזונות וחשופיות, חלק מתהליך החיזור לפני ההזדווגות כולל ירי לעבר אהובך/אהובתך (חלזונות הם הרמפרודיטיים, זכר ונקבה יחד באותו הגוף) של חץ עשוי מסידן. החץ ננעץ בגוף בן/בת הזוג ואז החילזון מושך באמצעות החץ את החילזון השני אל זרועותיו החמימות  לנשיקה תאוותנית. יש ויכוחים לגבי המטרה של הירי הזה, כי הוא לא הכרחי לתהליך ההזדווגות. עם זאת, יתכן שהוא מעורר את התהליך ההורמונלי הדרוש, או מה שנקרא "מכניס למצב הרוח הנכון" - קופידון מעולם לא היה רירי כל כך.




וסתם בשביל הקונטרה, שיר של קיץ! נישאר באיים הבריטיים, אבל משם ניסע לאי יווני ונרקוד עד אור הבוקר. מישהו זוכר שפעם השאלה "בלר או אואזיס" הייתה המקבילה הבינלאומית של "עפרה או ירדנה"?



בברכת "עננים של גשם ושל מלחמה שטים מעל מפעל הטקסטיל הנטוש",
מתן

להאזנתכם אודה

אהלנים,
והפעם - מוזיקה.
בלי הרבה קישקושים מיותרים - שירים ואמנים שכדאי לכם לשמוע. ואם אתם כבר מכירים אז יהיה לכם כיף לשמוע שוב. ואם אתם מכירים ושמעתם ולא מעניין אתכם - תחרקו שיניים ותקשיבו בכל זאת.

התפוחים, להקת הפאנק המרקידה ביותר בחצי הכדור הצפון מערבי עם אלבום חדש - "Fly on It". ותמיד כשאני חושב שהבנתי מה הקטע שלהם ושהם הפסיקו להפתיע אותי, הם שוב מצליחים. בני עוולה. נא להפעיל בווליום מקסימלי:




אם איכשהו הצלחתם להחמיץ בשבועות האחרונים את פצצת האנרגיה האלג'יראית-צרפתיה-ישראלית הזו, אז צפו בריף כהן מפזזת ואוהבת כל מיני דברים. אני ממליץ על דקה 2:30:




אסף אבידן. מילים רבות כבר נטחנו על קולו של האיש והתופעה. אובררייטד? אנדררייטד? סבבה-רייטד? מה זה משנה. רק שימשיך להוציא דיסקים טובים. מתוך הדיסק האחרון שלו "Different Pulses":




ואחד שכבר לא כל כך חדש - תומר יוסף בשיר של יענקלה רוטבליט מתוך הדיסק המצויין מצויין שלו "השחר 35". יש שם שירים אישיים יותר ונוגעים יותר ועדינים יותר, אבל אין שם שירים מצחיקים יותר מזה. אדיוס, יאללה ביי, סאיונרה.




ולכבוד הבחירות בארה"ב, נסגור את הערב עם כבוד לזקני השבט:




מקווה שכן לחצתם, לפחות על לינק אחד. בחייאת, נו - תעשו מערוף.

בברכת "yes we could have",
נתראה ונשתמע

שיחה נוקבת עם הילד הפנימי

אהלנים
הפעם, אני כמעט מבטיח, לא נעסוק בבכיונים על "הו מה קשים חייו של פריק פרוקי הרגלים" כי הם לא כל כך קשים. בשבוע הראשון שלי בתואר הראשון באוניברסיטת תל-אביב הלכנו לסיור בגן הזואולוגי (יש כזה. אם אתם סטודנטים בתל אביב או הייתם כאלה והצלחתם לעבור את כל לימודיכם בלי לדעת ש-500 מטר מכם יש פארק פתוח עם עדרי צבאים מקפצים וציפורים שבאות לקנן ובריכה עם ברווזים וצבי מים - תלכו לפינה ותתביישו). המרצה שהעביר את הסיור אמר לנו - "אני מתעסק בדפוסי השירה של צופיות. לא נעשים מזה עשירים, אבל אני קם בבוקר לעבודה עם חיוך." ואני אמרתי לעצמי "זהו. זה מה שאני רוצה."
להגיד לכם שאני קם כל בוקר עם חיוך? להגיד לכם שאין רגעים בהם ברור לי שקריירה אחרת הייתה נותנת לי ולמשפחה שלי יותר ביטחון כלכלי? ברור שיש. אבל אז לא הייתה לי את הזכות ללכת ב-12 בלילה בחלקה על הכרמל עם פנס UV ולחפש כנימות צבועות בצבעים זוהרים. או את החווייה המרגשת של לנסות לצלם בהילוך איטי חיפושית משה רבנו מזנקת מצמח בכדי לברוח מעז. או את האושר הצרוף של לראות סטודנטית עם אנטומופוביה קשה מרימה תיקן לוחש מדגסקרי ואומרת "אוי, הוא בעצם די חמוד." (קהל אמריקני ברקע: "אוווווו.....").

יש משהו ילדותי בצורה מאוד משמחת בלעשות את הדברים שאהבת לעשות כילד ולנסות לקבל על זה משכורת.

קראתי פעם שהתבגרות, כמה שזה נשמע עצוב, היא ויתור הדרגתי על החלומות שלך. כילד אתה מאמין שהכל אפשרי; כנער אתה מאמין שאולי לא הכל אפשרי - אבל אתה יכול לשנות את העולם; כצעיר אתה מאמין שאולי לא תוכל לשנות את העולם - אבל אתה בטח יכול להצליח להשיג את מה שאתה רוצה; כמבוגר אתה מאמין שאולי לא תגיע לכל מה שאתה רוצה - אבל לפחות תהיה בטוח ומסודר. זו דרך פסימית בצורה עמוקה מאוד להסתכל על החיים, אבל אני לא בטוח שזה שגוי לחלוטין. אולי זו הכוונה של כל אנשי הרוחניות שמפצירים בנו להתחבר ל"ילד הפנימי" שלנו. זו לא היכולת לשחק "הקדרים באים" בגיל 40. הכוונה היא להאמין שהכל אפשרי, ושאתה יכול לשנות את העולם, ושאתה יכול להשיג את מה שאתה רוצה ושאתה יכול גם להיות בטוח ומסודר בסוף התהליך.

ואחרי הרצינות הפתאומית שנפלה עלינו, כמה שירים כיפיים על שטויות:

ה-Divine Comedy, להקה של איש אחד (ניל האנון) והרבה חברים טובים,  מפצירים בנו לא להפסיק לדבר על שטויות גם בעידן הניכור והאוזניות במרחב הציבורי:



Big Bad Voodoo Daddy, להקה חדשה שעושה סווינג ישן, עושים קאבר לשיר של מלך הקופים מתוך ספר הג'ונגל:



וצמד הפולק-פארודיה הרביעי בפופולאריות בניו-זילנד Flight of the Conchords, מרקידים בצרפתית:



בברכת "ילד פנימי זה לחלשים",
נתראה בפוסט הבא

ולשאלה הבאה:

קשים הם חייו של החרקולוג. השעות הארוכות אל מול מושאי מחקר בלתי נראים, תקציבי המחקר הנמוכים, היעדר הלגיטימציה מדודות בסדר פסח. אך אם יש משהו אחד שמוציא כל חובב פרוקי רגליים מכליו - אלו הן השאלות.

כאשר אני אומר שאני חוקר בביולוגיה, אנשים מיד מדמיינים לעצמם מדען בחלוק לבן ופיפטה בידו, מביט במבט מרוכז במיקרוסקופ וקורא "תזעיקו לי את שר הבריאות בטלפון!!". אך מרגע שהתברר שאני לא חוקר איך מרפאים מחלות / מצמיחים שערות במקומות בהן צריכות להיות שערות / מסירים שערות במקומות בהן לא צריכות להיות שערות - מתחילות השאלות. אותן השאלות שנשאלות שוב ושוב ושוב ושוב ושוב וחוזר חלילה וחלילה וחס ועובר סובב וחוזר ושוב ושוב. אז ננצל את הפודיום הוירטואלי הזה בכדי לענות אחת ולתמיד על כמה מהשאלות שמציקות לכולם ובעיקר לי:

א. למה? ככה. כי חרקים הם יפים, מעניינים, חשובים, מועילים בחלקם, מזיקים בחלקם, אפשר לעשות איתם מדע מעניין וחשוב והם נמצאים בכל מקום מסביבנו. אה, ומפני שהם מגניביייייייייייייייייייים. קבלו למשל את החרק הזה - ארינמל עם רגלי טרף קדמיות של גמל שלמה (מתוך האתר של הצלם וחוקר החרקים Alex Wild). זה לא נהדר?


ב. מה עושים עם זה? כלום. מחקר אקדמי, פיתוח חקלאי, עזרה במחקר בלשי (כמו ב-CSI), לימוד בחוגים לילדים, עבודה בשירות הוטרינרי, עבודה ברשות שמורות הטבע וקבלת ג'ובים מבכירים בליכוד. וכמובן - מענה בלתי פוסק על שאלות.

ב. איך נפתרים מג'וקים? אני לא יודע, אני לא מדביר. בגדול, תיקנים הם יצורים שחיים בכל מקום שיש בו בני אדם. הם מעדיפים מקומות חשוכים, לחים וחמימים שיש בהם אוכל. אז תדליקו מנורות, תפעילו מזגן, ובעיקר - תנקו את הבית שלכם לפני שאתם באים אלי בטענות.

ג. מה התפקיד של יתושים? לעתים מנוסח כ"מה הדבר הטוב שעושים יתושים?". חברים - אין דבר כזה "תפקיד". יתושים קיימים לא כדי להשיג מטרה כלשהי או כדי למלא תפקיד. הם קיימים כי הם יכולים להיות קיימים - כי הם טובים בלהשיג אוכל, לשרוד ולהתרבות. לנסות להדביק לכל יצור חי תווית של איך הוא משרת את הטבע (או גרוע מזה, איך הוא משרת אותנו) מקטין את הטבע ומשרת את האגו שלנו.

ד. האם זבובים זוממים משהו? למה הם מחככים את הרגליים ברשעות כזו? ובכן, זה בגלל שהם חרקים חמודים והיגייניים. הזבובים מנקים את הרגליים והראש מפירורים ואבק שנדבקים אליהם במהלך הסתובבותם בעולם, ממש כמו חתול שמנקה את עצמו.

יש עוד, נעצור פה, לא לפני שניתן כמה שירי שאלות:

ג'ימי שואל את השאלה שכל אדם חושב צריך לענות עליה. אני יודע שבוודאי תצרחו ותצעקו שהעולם הקטן שלכם לא נותן לכם ללכת - אבל למי אתם מנסים להוכיח שאתם עשויים מזהב?
והרבה לפני שהצ'ילי פפרס חשבו על זה, סולו הג'יטרה ההפוך שלו הוא מופתי.




ווילי נלסון עושה כבוד לבוב דילן באחד מהשירים המסתוריים מתוך Oh, Mercy.




ולואי סי קיי בקטע שכולם יכולים לצחוק ממנו, אבל רק הורים יכולים לשבת ולהנהן "כן, נכון, אלו החיים שלי, אני אלך לשנייה לייבב בפינה ואחזור מיד." השאלות מתחילות בדקה 7:00





בברכת "אם תלך, מי יחבק אותי?"
נתראה.

שחר של יום חדש

שלום שלום
הלו הלו
מרחבא ומרחבתיין
בון ז'ור

והיה בימים ההם, והיו בני ישראל צמודים אל מקלדותיהם כעולל על דד אימו, ויהי המלל רב והעיניין דל כענבי בוסר. ובחוץ סערה וזעף וגשם על פני ניו-ג'רזי.
בקיצור חברים, אחרי שקיבלתי השראה מליאב נדלר, החלטתי גם אני לפתוח ולפתח זרם תודעתי אלקטרוני מרובה מילים, הידוע בכינויו בלוג, כדי שיהיה מקום בו אוכל להנפיץ, להתמיר ולהתבחבש כאוות נפשי בלי שאף אחד ישים לב, חוץ מכם - 1.4 קוראי האדוקים!

אני יודע בשלב הזה נהוג שבעל האלקטרו-טור יציג את עצמו, ינסה לחשוף בפני העולם את הרקמה העדינה של נימי נפשו או לפחות ייתן פרטים בירוקרטיים שאפשר לקטלג בקלסרים. אבל עוד יהיה לזה זמן - נכון לעכשיו אני משחק את איש המסתורין.

נאמר רק שהבלוג הזה יוקדש לשניים מהנושאים האהובים עלי: חרקים ומוזיקה. לאו דווקא בסדר הזה. לאו דווקא ביחד. אבל הפעם - דווקא בסדר הזה ודווקא ביחד! הא! אז הפוסט הראשון יוקדש לשירי חרקים:

להקת הדבורים


להקה בריטית שעושה שילוב כיפי ולא מוגדר לגמרי של רוק, פסיכאדלי, ג'אז, פאנקי, וסימפולים רבים. ועם הגדרה כל כך לא ברורה - לא תקשיבו?


להקת גם אתה, בשירם הזבוב



היו ימים שהם עשו מוזיקה ולא זבל סוסים ערוך בצורת MP3. כמובן שיהיו שיתווכחו ויגידו שגם Achtung Baby היה כבר בשלב צואת הפרסתנים. אך לכאלה נאמר "שקט".

ולסיום -



מוקדש לכל אלו שטוענים, בצדק, ששום דבר טוב לא קרה בשנות השמונים. אז לא, לא קרו, וגם אם פה ושם הייתה איזו התרחשות חיובית - תסתכלו רגע על התספורת של ערן צור, ויותר מזה - על המעויינים שעל הווסט שלו. זה משולל הצדקה.

ובברכת "בבניין הארץ ננוחם"
נתראה בפוסטים הבאים,
מתן