מותק, הילדים התכווצו

ידיד טוב שלי נמצא בנקודה קריטית מאוד בחייו. אישתו (היקרה עד בלי די) נמצאת בחודש התשיעי להריונה. הוא אומר: "היא חוששת מאוד ממה יקרה בלידה. אני חושש מאוד ממה יקרה אחר כך."
ואכן, כל הורה מתחיל מכיר את ההרגשה - אתה קורא ספרים על גבי ספרים ופוסטי פייסבוק על פוסטי פייסבוק שמטרתם היא להדריך אותך איך צריך ללדת, איפה, כמה ובאיזו תנוחה. יש קורסי הכנה ללידה, דולות, מלוות שאינן דולות, מיילדות שאינן מלוות, ויועצות מס שאינן מיילדות. כולם מכינים אתכם, הזוג הצעיר, לרגע המדהים, הקדוש, הטבעי, הכואב, החזק, הנדיר הזה של הלידה.
ואז נולדת ילדה.
ובשלב הזה כולם אומרים: "פיו, זה היה קשה. טוב, שיהיה לכם בהצלחה!"
"אבל, אבל....מה....כלומר, איך? כלומר - זה בסדר להחזיק אותה ככה?"
"הייתי ממש שמחה להסביר לך הכל אבל אני יועצת מס ואני עסוקה. ושוב, בהצלחה!"

והזוג הצעיר מתבקש עכשיו ללמוד את כל הפרטים הטכניים של טיפול בתינוק, להבין את הדרך בה התינוק הספציפי שלהם מתקשר ומתנהג, להחליט החלטות חינוכיות על סמך ניסיון החיים העשיר שלהם שכולל בעיקר ניסיון בחיים ללא תינוק ובעיקר להיות בהרגשה מתמדת של "אני ממש ממש ממש מקווה שהנזק שאני עושה הוא בר תיקון".

(דרך אגב, זה לא משתפר בילד שני. שחר, הבת השנייה שלי היא חצופה קטנה שהעזה להיות שונה מהבת הגדולה וכך גרמה לכל הניסיון שלנו בגידול ילדים להפוך למאמר מדעי מלפני 1990. כלומר, מעניין - אבל לא רלוונטי)

בחרקים, אגב, התופעה של גידול ילדים אינה נפוצה. רק מינים מעטים בחלק מקבוצות החרקים מטפלים בצאצאיהם. עד שנות ה-1970 הרבה מדענים עשו אנתרופומורפיזם ואמרו "טיפול הורי הוא תופעה מתקדמת שמראה על דרגת התפתחות גבוהה". אבל האמת היא שאנחנו מוצאים טיפול הורי דווקא בקבוצות קדומות יחסית כמו תיקנים, צבתנים, אמביות (חרק חמוד להפליא שאף אחד לא מכיר) ופשפשים. היום מאמינים שהטיפול ההורי היה פעם נפוץ בקרב חרקים אבל "הלך לאיבוד" במהלך האבולוציה - ואני אומר: בצדק!

כמה טיפים להורים החולייתנים המתחילים
נתחיל באוכל: בראשית הדרך התינוק יונק. הנקה היא פעולה טבעית, אינסטינקטיבית ופשוטה חוץ מ-90% מהמקרים, שבהם היא לא. כן, זה חשוב, שווה להתעקש על זה, זה עושה טוב לתינוק, אבל זה ממש ממש ממש לא פשוט.
עם גדילתו הילד מתחיל להביע עניין באוכל "אמיתי". בשלב זה הורים לילד ראשון מתחילים לטחון בשבילו ירקות מבושלים ונותנים לו לטעום בכל שבוע ירק אחר. הורים לילד שני נותנים לו בשלב זה חומוס, סטייקים חתוכים גס ופאלאק פאניר. כשהילד מגיע לשלב התזונה המוצקה, ההורים בדרך כלל מתחלקים בחלוקה גסה לאם ולאב - האם בודקת שיש בתיק מספיק אוכל כדי שאם במקרה האוטו ייתקע לשבוע על אי בודד, לילדה יהיה מה לכרסם. האב מניח שהילדה אכלה כבר לפני 5 שעות ולכן אין שום סיבה שהיא תהיה רעבה מתישהו בדרך מכאן לאילת.

מאחר שלחרקים אין ציצים, כמעט ולא תמצאו הנקה בחרקים וכך נחסך מהם הויכוח "תינוק בריא / אמא שפויה". חרקים שכן מאכילים את צאצאיהם עושים זאת בשתי דרכים: הסבירים אוספים ומכינים מזון ואז מטילים את הביצים שלהם על המזון המוכן כדי שלקטנים המגיחים יהיה משהו לכרסם. החרקים הפולניים יותר לא יכולים לסבול את הרעיון ומאכילים את הצאצא ישירות. ומאיפה מגיע האוכל? (אזהרת מגעילות! אזהרת מגעילות! אזהרת מגעילות!) או מהפה או מהרקטום. זה אשכרה חשוב להאכיל את ילדיך בצורה זו, כי במעי יש הרבה פעמים חיידקים מועילים שמסייעים לחרק לעכל דברים כמו תאית וכך הבוגרים מעבירים את האוכל לצעירים.

צרחולית סוחבת זחל של פרפר כלאנצ' בוקס עבור זאטוטיה

נמשיך בשינוע:
הזזת ילדים ממקום למקום היא עסק מורכב (וכך יעיד כל הורה שגילה שלהיכנס למכונית לוקח רבע שעה ולצאת ממכונית לוקח 28.5 דקות בממוצע). ברמה הבסיסית ביותר, העולל מוחזק בידיים. ואז הוא גדל. ואז הוא ממשיך לגדול. ואז אתה מאבד את הסחוס במפרק הכתף. לשם כך הומצאו המנשאים - חתיכות בד ופלסטיק בעיצוב מודרני שמאפשרות לך לשים את הילד עליך ב-29 צעדים פשוטים + סרט הדרכה אינפורמטיבי ביוטיוב שמראה לך רק 27 מהצעדים. גם כאשר נבחר כבר מנשא מתאים, המנשאים הממש ממש שווים וממש ממש יקרים ממקמים חתיכת ריפוד לעיס ליד הפה של העולל, שהופכת במהרה לקרטיב רוק עם צבע מוזר.

בעולם החרקים, מעטים החרקים שישקיעו את האנרגיה הכרוכה בנשיאת הצאצאים על גבם. תופעה זו נפוצה יותר בקרב עכבישים ועקרבים. אבל אחת התופעות היפות היא בפשפשי מים גדולים בהם הנקבה מטילה את הביצים על גבו של הזכר ששומר על הביצים באופן קבוע ואף מרטיב אותן בכדי לשמור על חיותן. וכל זאת, תוך שהוא ממלמל מתחת לשפמו הפישפשי "הכל, הכל אני עושה בבית הזה!".

  פשפש מים עם בייבי ביורן


ולקינוח, חיי חברה:
לאחר שהילד גדל מעט ונכנס למסגרת - מגיע שלב הביקורים אצל החברים (השלב הבא הוא "אבא, אני לוקחת את האוטו. אה, ולקחתי לך גם 100 שקל מהארנק"). בתחילה הביקור של חברים מהגן או אצל חברים מהגן כולו סובב סביב השוואות: האם יש להם צעצועים מגניבים שאנחנו לא חשבנו לקנות? האם הבית שלהם גם מבולגן וזה לא רק אנחנו חוראנים? האם הילד שלהם יחלוק את הצעצועים שלו (הפושטק הלא מחונך!) ? האם הילדה שלנו תחלוק את הצעצועים שלה (עדינת הנפש המסכנה)?
אך לאט לאט מחלחלת ההבנה, שהנה הנה קרה הקסם. הסינרגיה הזו בה 1+1= קצת פחות מ-1. שני הילדים משחקים להם במשחק משלהם והמבוגרים יכולים לשבת לשנייה לנוח, לנשום, לשתות כוס תה צמחים ולדבר כמו אנשים מבוגרים. ואז מסתבר שהנושא היחיד ששניכם יודעים לדבר עליו הוא הילדים.

חרקים חברתיים, לעומת זאת, גילו כבר מזמן את היעילות שבגידול משותף של צאצאים. טרמיטים, נמלים, דבורים וצרעות מקיימים מושבות בהן הילדים הם הילדים של כולם, האוכל הוא האוכל של כולם ואין שווים יותר ופחות. עם זאת, הטיפול המשותף לא בא בלי מחיר - מערכת הרבייה של הפועלות מדוכאת באופן אכזרי והן יסיימו את חייהן לרוב בלי להטיל ולו ביצה אחת. אבל הגנים, הגנים ימשיכו גם הלאה. נו, מה לעשות. אי אפשר לעשות חביתה בלי שיתוף פעולה אלטרואיסטי של כמה מאות אלפי פרטים. לחרקים החברתיים תפקיד חשוב במערכת האקולוגית המדעית - העובדה שזה פשוט לא הגיוני מבחינה אבולוציונית לא להתרבות מאפשרת למדענים להתפלמס עוד ועוד על נמלים, אבולוציה ועזרה לזולת.

בקיצור, הורים יקרים - יש לי מסר אליכם (מי שאינו הורה יכול לדלג לשירים שבסוף): אתם בסדר. אתם ממש ממש בסדר. כן, בהחלט, כל ההורים מרגישים גמורים לפעמים. כן, הילדים של כולם עושים לפעמים דברים מעצבנים, זה לא קשור לחינוך שנתתם. כן, לפעמים זה קשה בטירוף ואין לך שנייה לעצמך. כן, לפעמים זה מרגש עד דמעות ומשמח ומרחיב את הלב ונותן לך הרגשה שעשית משהו מוצלח בעולם הזה למרות כל השטויות שמסביב. אתם בסדר, פשוט תמשיכו לעשות הכי טוב שאתם יכולים, זה בדרך כלל מספיק.

ורק כדי לסגור את הערב, שירים על ילדים:

ילד חולמני:



ילדה רצחנית:



וילדים סופר-מגניבים. נא להגביר לווליום מקסימלי!



בברכת "הילד הפנימי של הילד החיצוני"
נתראה בפוסטים הבאים

פרפרים בבטן

אתמול פנה אלי מכר יקיר ומוכר (טוב, נו - קובה בן-דור) ואמר לי "בוא'נה, הפוסט שלך על הג'וקים ממש הצחיק אותי!". נרעשתי. ג'וקים? בהקשר חיובי? מיד הבנתי שיש לי פה משהו ביד, ולא, זה לא חרק ארסי. האם יכול להיות שבלוג באינטרנט באמת יגרום לאנשים להיפתח רגשית אל חרקים? זה נשמע כמעט אוטופי. מכאן קצרה הדרך ל"אז יגור תיקן עם איש היסטרי וקובה עם ירקונית ירבץ"!

או שבואו לא נגזים. אבל זה בהחלט נתן לי מוטיבציה לתת לכם, אוסף קוראי הנאמנים למחצה, עוד מבט אל מאחורי הקלעים של החרקים המוכרים יותר ופחות. ולכן היום נמשיך בתוכנית התחקירים שלנו: "דברים שלא רצית לדעת על חרקים אבל אולצת לגלות". והפעם - הם יפים, הם תמימים, הם מרפרפים מפרח אל פרח קלי דעת וחסרי זדון, הם חיות רעות השותות דם בקשית - קבלו אותם: הפרפרים.

Attacus atlas הפרפר הגדול ביותר בעולם

מדובר באחד מהחרקים המוכרים ביותר בעולם (עשו מבחן, כמה מכם יכולים לדמיין את צורתם הכללית של גדותאים/ ארינמלאים/ מניפאים/ כינים כוססות או אמביות? (גיל, אתה לא נחשב) עכשיו נסו לשוות בעיניכם פרפר. נו, הצלחתם?), שהוא האידיאל בעיני מורות וגננות להסבר על מהם חרקים, מה הם עושים, איך חרק משתנה מזחל לגולם לפרפר וכו'. אך כמו שיגיד לכם כל יוצא "האח הגדול", עם הפרסום באים המיתוסים הלא מבוססים. אז היום נקדיש את תוכניתנו להפרכת שורה של מיתוסים לגבי היצורים המופלאים האלה:

פרפרים חיים רק יום אחד - מאיפה הגיעה השטות הזו? משוררים רבים ניסו להצמיד לתעופה הקלה והמרפרפת גם קיום מרפרף וחסר אחריות שהרי הפרפר "ימות מחר". הו. חברים, גם הפרפרים הקטנים ביותר, שהופכים לבוגרים ללא כל גפי פה ואינם אוכלים אפילו שלוק כבוגר, חיים לכל הפחות כמה ימים. רוב הפרפרים חיים מספר שבועות עד חודש. יתר על כן, יש פרפרים שיכולים לחיות עד 9 חודשים וחלקם אף חוצים את יבשת אמריקה בתעופה. וחוץ מזה, כל זה נכון גם רק לגבי הצורה הבוגרת. הרי הזחלים יכולים להתפתח לאורך שבועות רבים רק שאף אחד לא סופר את זה. זה כמו להגיד שאני היום בן 16, כי ה-18 שנים הראשונות לא נחשבות בספירה. תודה באמת.

כל הפרפרים מרחפים ברוח הקלה מפרח אל פרח -  אז חוץ מזה שיש פרפרים שבכלל לא אוכלים, יש פרפרים שאפילו לא יכולים לעוף. קודם כל, טוואי המשי החביבים שילדינו מגדלים בגנים נבררו כך שהם לא מסוגלים לעוף (כפי שגילה כל מי שלקח זחלים לגדל בביתו ואז גילה לתדהמתו ולאכזבת ילדיו פרפרים לבנים ושמנמנים המרפרפים בכנפיהם בחוסר אונים ותולים בו מבט מאשים). מעבר לכך, יש פרפרים (כדוגמת הססתיק) שבהם הנקבה הבוגרת היא נטולת כנפיים והיא לא מרפרפת לשום מקום. היא רובצת לה בתוך מבנה שבנתה כזחל והזכרים מזיזים את עכוזם הענוג ומגיעים אל הבחורה הזו הביתה, מזדווגים איתה שם (היא מוציאה את קצה הגוף החוצה לצורך האירוע) ואז עוזבים אותה שם למלמל ולקרוא את "50 גוונים של מחוש".



פרפרים שותים רק צוף - בהחלט נכון שפרפרים ניזונים רק מאוכל נוזלי (הפה שלהם הוא בצורת קשית ארוכה ומתקפלת). ונכון שהמזון הזמין ביותר ורב האנרגיה ביותר הוא צוף של פרחים, אבל בחייאת, מי יכול לשתות במשך יום שלם רק קולה? מדי פעם פרפרים שותים גם דברים אחרים, בעיקר הזכרים. ראשית, יש פרפרים ששותים משלוליות וסופגים בהזדמנות זו גם מלחים ומינרלים. ויש עוד נוזל עם ערך תזונתי גבוה...הממממ, אה כן. דם. באזורים הטרופיים, אם יש לכם פצע פתוח יש סיכוי שפרפר עדין ויפהפה יבוא וילגום מכם כמו ערפד חינני, למשל בסרט הבא. אני מזהיר - קצת קשה לצפייה.



פרפרים הם זחל שגדלו לו כנפיים -זה מה שקורה, לא? הזחל אוכל אוכל אוכל, גדל גדל גדל, נכנס לגולם שם גדלות לו כנפיים והוא הופך לפרפר, לא? nope. הזחל אוכל אוכל אוכל, גדל גדל גדל, הופך לגולם ואז בתוך הגולם רוב רקמות הזחל נמסות לחלוטין והופכות ל-goo נוזלי שמטרתו היא יצירת פרפר. קבוצות תאים שהיו עד כה רדומות ולא פעילות בזחל מתעוררות ומתחילות להתפתח כמו עובר (או אם תרצו, כמו הנוסע השמיני) שאוכל את מה שהיה פעם הזחל ונולד מחדש כמו פרפר. אם תרצו, הזחל והפרפר הם שני יצורים שונים לגמרי - מטרת הזחל היא לאכול מספיק אוכל כדי ליצור פרפר, ואז נוצר הפרפר שמטרתו היא ליצור כמה שיותר זחלים ולהפיץ אותם בעולם.

עשים הם פרפרים שעפים בלילה - רוב האנשים מכירים עשים כ"פרפרים קטנים וחומים שעפים בלילה". אבל האמת המדהימה היא ש....האמת? בתכל'ס זו הגדרה לא רעה. חוץ מזה שיש עשים ענקיים וכלל לא קטנים. הסוגיה של עשים ופרפרים היא סוגיה ביולוגית לא פתורה לחלוטין למיטב ידיעתי. יש כל מיני הגדרות שמבדילות בין עשים ופרפרים ולכל הגדרה כזו יש כמה וכמה יוצאי דופן. בגדול בגדול - עשים הם שמנמנים יותר, בעלי מחושים מסועפים ועבים (בעיקר הזכרים) ונוטים לצבעי החום, הלבן והאפור. העיניים שלהם מתאימות לראייה בלילה, כי באמת רובם הם ליליים - אבל לכל מה שאמרתי יש דוגמאות נגדיות: יש עשים צבעוניים, יש עשים שעפים ביום, ויש פרפרים שפשוט לא מקשיבים למדענים ולהגדרות שלהם.

אז לאור המטאמורפוזה של פרפרים, נסיים את הערב בשירים שמתחילים בצורה מוזיקלית אחת ואז משתנים לגמרי:

להקת "התמכרותה של ג'יין" פותחים בפריטה עדינה של גיטרה כמעט קלאסית ואז נותנים בראש בכמות דיסטורשן שהייתה מחרישה פיל עם שעווה באוזניים.





נמשיך עם ג'ף באקלי בשיר שמתחיל ביבבה, ממשיך בנהמה, ומסתיים בצרחה.



ונקנח עם Mr. Bungle הפסיכיים (הפרוייקט הוירטואוזי/הזוי/סוטה קלות של מייק פאטון, הסולן של Faith No More) שמחליפים כ-43 סגנונות מוזיקה במהלך השיר הזה, אף שכולם על הקו המטורף של אסיד-מטאל-ג'אז-נגיעות סול:





בברכת "יוצרים שינוי",
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
כמה תוספות לפוסט הפוציות על בעלי חיים שכל הזמן מתבלבלים ביניהם: זחל אינו תולעת, צבי אינו אייל, נשר אינו עיט, וחרקים, באופן כללי, אינם ג'וקים (חוץ מאלה שהם כן).