מותק, הילדים התכווצו

ידיד טוב שלי נמצא בנקודה קריטית מאוד בחייו. אישתו (היקרה עד בלי די) נמצאת בחודש התשיעי להריונה. הוא אומר: "היא חוששת מאוד ממה יקרה בלידה. אני חושש מאוד ממה יקרה אחר כך."
ואכן, כל הורה מתחיל מכיר את ההרגשה - אתה קורא ספרים על גבי ספרים ופוסטי פייסבוק על פוסטי פייסבוק שמטרתם היא להדריך אותך איך צריך ללדת, איפה, כמה ובאיזו תנוחה. יש קורסי הכנה ללידה, דולות, מלוות שאינן דולות, מיילדות שאינן מלוות, ויועצות מס שאינן מיילדות. כולם מכינים אתכם, הזוג הצעיר, לרגע המדהים, הקדוש, הטבעי, הכואב, החזק, הנדיר הזה של הלידה.
ואז נולדת ילדה.
ובשלב הזה כולם אומרים: "פיו, זה היה קשה. טוב, שיהיה לכם בהצלחה!"
"אבל, אבל....מה....כלומר, איך? כלומר - זה בסדר להחזיק אותה ככה?"
"הייתי ממש שמחה להסביר לך הכל אבל אני יועצת מס ואני עסוקה. ושוב, בהצלחה!"

והזוג הצעיר מתבקש עכשיו ללמוד את כל הפרטים הטכניים של טיפול בתינוק, להבין את הדרך בה התינוק הספציפי שלהם מתקשר ומתנהג, להחליט החלטות חינוכיות על סמך ניסיון החיים העשיר שלהם שכולל בעיקר ניסיון בחיים ללא תינוק ובעיקר להיות בהרגשה מתמדת של "אני ממש ממש ממש מקווה שהנזק שאני עושה הוא בר תיקון".

(דרך אגב, זה לא משתפר בילד שני. שחר, הבת השנייה שלי היא חצופה קטנה שהעזה להיות שונה מהבת הגדולה וכך גרמה לכל הניסיון שלנו בגידול ילדים להפוך למאמר מדעי מלפני 1990. כלומר, מעניין - אבל לא רלוונטי)

בחרקים, אגב, התופעה של גידול ילדים אינה נפוצה. רק מינים מעטים בחלק מקבוצות החרקים מטפלים בצאצאיהם. עד שנות ה-1970 הרבה מדענים עשו אנתרופומורפיזם ואמרו "טיפול הורי הוא תופעה מתקדמת שמראה על דרגת התפתחות גבוהה". אבל האמת היא שאנחנו מוצאים טיפול הורי דווקא בקבוצות קדומות יחסית כמו תיקנים, צבתנים, אמביות (חרק חמוד להפליא שאף אחד לא מכיר) ופשפשים. היום מאמינים שהטיפול ההורי היה פעם נפוץ בקרב חרקים אבל "הלך לאיבוד" במהלך האבולוציה - ואני אומר: בצדק!

כמה טיפים להורים החולייתנים המתחילים
נתחיל באוכל: בראשית הדרך התינוק יונק. הנקה היא פעולה טבעית, אינסטינקטיבית ופשוטה חוץ מ-90% מהמקרים, שבהם היא לא. כן, זה חשוב, שווה להתעקש על זה, זה עושה טוב לתינוק, אבל זה ממש ממש ממש לא פשוט.
עם גדילתו הילד מתחיל להביע עניין באוכל "אמיתי". בשלב זה הורים לילד ראשון מתחילים לטחון בשבילו ירקות מבושלים ונותנים לו לטעום בכל שבוע ירק אחר. הורים לילד שני נותנים לו בשלב זה חומוס, סטייקים חתוכים גס ופאלאק פאניר. כשהילד מגיע לשלב התזונה המוצקה, ההורים בדרך כלל מתחלקים בחלוקה גסה לאם ולאב - האם בודקת שיש בתיק מספיק אוכל כדי שאם במקרה האוטו ייתקע לשבוע על אי בודד, לילדה יהיה מה לכרסם. האב מניח שהילדה אכלה כבר לפני 5 שעות ולכן אין שום סיבה שהיא תהיה רעבה מתישהו בדרך מכאן לאילת.

מאחר שלחרקים אין ציצים, כמעט ולא תמצאו הנקה בחרקים וכך נחסך מהם הויכוח "תינוק בריא / אמא שפויה". חרקים שכן מאכילים את צאצאיהם עושים זאת בשתי דרכים: הסבירים אוספים ומכינים מזון ואז מטילים את הביצים שלהם על המזון המוכן כדי שלקטנים המגיחים יהיה משהו לכרסם. החרקים הפולניים יותר לא יכולים לסבול את הרעיון ומאכילים את הצאצא ישירות. ומאיפה מגיע האוכל? (אזהרת מגעילות! אזהרת מגעילות! אזהרת מגעילות!) או מהפה או מהרקטום. זה אשכרה חשוב להאכיל את ילדיך בצורה זו, כי במעי יש הרבה פעמים חיידקים מועילים שמסייעים לחרק לעכל דברים כמו תאית וכך הבוגרים מעבירים את האוכל לצעירים.

צרחולית סוחבת זחל של פרפר כלאנצ' בוקס עבור זאטוטיה

נמשיך בשינוע:
הזזת ילדים ממקום למקום היא עסק מורכב (וכך יעיד כל הורה שגילה שלהיכנס למכונית לוקח רבע שעה ולצאת ממכונית לוקח 28.5 דקות בממוצע). ברמה הבסיסית ביותר, העולל מוחזק בידיים. ואז הוא גדל. ואז הוא ממשיך לגדול. ואז אתה מאבד את הסחוס במפרק הכתף. לשם כך הומצאו המנשאים - חתיכות בד ופלסטיק בעיצוב מודרני שמאפשרות לך לשים את הילד עליך ב-29 צעדים פשוטים + סרט הדרכה אינפורמטיבי ביוטיוב שמראה לך רק 27 מהצעדים. גם כאשר נבחר כבר מנשא מתאים, המנשאים הממש ממש שווים וממש ממש יקרים ממקמים חתיכת ריפוד לעיס ליד הפה של העולל, שהופכת במהרה לקרטיב רוק עם צבע מוזר.

בעולם החרקים, מעטים החרקים שישקיעו את האנרגיה הכרוכה בנשיאת הצאצאים על גבם. תופעה זו נפוצה יותר בקרב עכבישים ועקרבים. אבל אחת התופעות היפות היא בפשפשי מים גדולים בהם הנקבה מטילה את הביצים על גבו של הזכר ששומר על הביצים באופן קבוע ואף מרטיב אותן בכדי לשמור על חיותן. וכל זאת, תוך שהוא ממלמל מתחת לשפמו הפישפשי "הכל, הכל אני עושה בבית הזה!".

  פשפש מים עם בייבי ביורן


ולקינוח, חיי חברה:
לאחר שהילד גדל מעט ונכנס למסגרת - מגיע שלב הביקורים אצל החברים (השלב הבא הוא "אבא, אני לוקחת את האוטו. אה, ולקחתי לך גם 100 שקל מהארנק"). בתחילה הביקור של חברים מהגן או אצל חברים מהגן כולו סובב סביב השוואות: האם יש להם צעצועים מגניבים שאנחנו לא חשבנו לקנות? האם הבית שלהם גם מבולגן וזה לא רק אנחנו חוראנים? האם הילד שלהם יחלוק את הצעצועים שלו (הפושטק הלא מחונך!) ? האם הילדה שלנו תחלוק את הצעצועים שלה (עדינת הנפש המסכנה)?
אך לאט לאט מחלחלת ההבנה, שהנה הנה קרה הקסם. הסינרגיה הזו בה 1+1= קצת פחות מ-1. שני הילדים משחקים להם במשחק משלהם והמבוגרים יכולים לשבת לשנייה לנוח, לנשום, לשתות כוס תה צמחים ולדבר כמו אנשים מבוגרים. ואז מסתבר שהנושא היחיד ששניכם יודעים לדבר עליו הוא הילדים.

חרקים חברתיים, לעומת זאת, גילו כבר מזמן את היעילות שבגידול משותף של צאצאים. טרמיטים, נמלים, דבורים וצרעות מקיימים מושבות בהן הילדים הם הילדים של כולם, האוכל הוא האוכל של כולם ואין שווים יותר ופחות. עם זאת, הטיפול המשותף לא בא בלי מחיר - מערכת הרבייה של הפועלות מדוכאת באופן אכזרי והן יסיימו את חייהן לרוב בלי להטיל ולו ביצה אחת. אבל הגנים, הגנים ימשיכו גם הלאה. נו, מה לעשות. אי אפשר לעשות חביתה בלי שיתוף פעולה אלטרואיסטי של כמה מאות אלפי פרטים. לחרקים החברתיים תפקיד חשוב במערכת האקולוגית המדעית - העובדה שזה פשוט לא הגיוני מבחינה אבולוציונית לא להתרבות מאפשרת למדענים להתפלמס עוד ועוד על נמלים, אבולוציה ועזרה לזולת.

בקיצור, הורים יקרים - יש לי מסר אליכם (מי שאינו הורה יכול לדלג לשירים שבסוף): אתם בסדר. אתם ממש ממש בסדר. כן, בהחלט, כל ההורים מרגישים גמורים לפעמים. כן, הילדים של כולם עושים לפעמים דברים מעצבנים, זה לא קשור לחינוך שנתתם. כן, לפעמים זה קשה בטירוף ואין לך שנייה לעצמך. כן, לפעמים זה מרגש עד דמעות ומשמח ומרחיב את הלב ונותן לך הרגשה שעשית משהו מוצלח בעולם הזה למרות כל השטויות שמסביב. אתם בסדר, פשוט תמשיכו לעשות הכי טוב שאתם יכולים, זה בדרך כלל מספיק.

ורק כדי לסגור את הערב, שירים על ילדים:

ילד חולמני:



ילדה רצחנית:



וילדים סופר-מגניבים. נא להגביר לווליום מקסימלי!



בברכת "הילד הפנימי של הילד החיצוני"
נתראה בפוסטים הבאים