אחת לכמה זמן, הוויכוח פורץ מחדש:
"כן!"
"לא!"
"את לא מבינה כלום!"
"אתה קשקשן!"
"תגידי לי דבר אחד טוב. דבר אחד טוב שהיה שם."
"אהההה....אהמממממ, אההה.....כלומר, המממפפפפ.... כריות בכתפיים?"
שנות ה-80. אתה יכול לא לאהוב אותן, אתה יכול לתעב אותן, אתה יכול לדחות את עצם קיומן, אתה יכול להכחיש כל קשר. אבל בכל פעם שהרצון הבלתי נשלט לרטרו שולח אנשים לחפש אופנות שאבד עליהן הפיחסה, מישהו מגיע לשנות השמונים ומנער את האבק מהסינתסייזרים. עשור שלם, אבוד למין האנושי. לא חבל? כאילו אי שם בתחילת שנות השמונים, כשנלחץ הפליי הראשון במכשיר הוידאו, מישהו כיבה את היצירתיות האנושית והכריח את כולנו להסתפק בגבינה כחושה ולחם אחיד בלי גרגירי שיפון.
אני לא אכנס לאופנה הביזארית (תסרוקות שנראות כמו חתול נמס שצופה בלכה) לפוליטיקה (רוטציה בין פרס ושמיר?) והכלכלה (וראו ערך מרגרט תאצ'ר זצ"ל) ובמקום זה אתמקד בהוכחת התזה שלי על חדלות הפירעון של שנות ה-80 על ידי כך שנבחן כמה מהזרמים והאישים המרכזיים במוזיקה העולמית. כמה וכמה מהם פשוט קרסו כמו מגדל קלפי טאקי מיד איך שהתחיל העשור.
בוב דילן - למאסטר היו עליות וירידות בקריירה. הוא דרך במקום, הוא דישדש במי אפסיים, ותמיד ידע להוציא את יצירת המופת הבאה בתזמון מושלם. ואז, רגע אחרי הדיסק Slow Train Coming עם הגרייטפול דד (שהוא מצויין), הגיע שנת 1980. בום. דילן מגלה את ישו ואת האופצייה להוציא דיסקים מחורבנים - saved, shot of love והגרוע מכל Empire Burlesque. הוא אשכרה רשם באוטוביוגרפיה שלו שהוא ניסה ליצור מוזיקה גרועה בכוונה כדי שכל הגרופים שלו יפסיקו להציק לו. אבל אני יודע שזה לא ההצקה של המעריצים - זה העשור הארור ששאב ממנו את הרצון לחיות. יוצא הדופן היחיד הוא האלבום Infidels, אבל זה דילן, אתם לא יכולים לצפות שהוא יהיה רק גרוע.
ניל יאנג - אחרי רצף של אלבומי מופת שהגיעו לראשי המצעדים באמריקה וקנדה, דרכו של הקנדי המצפצף נראתה סלולה אל היכל התהילה. אלא שאז מה קרה ילדים? שנת 1980. רצף של אלבומים תמוהים שלא הגיעו לראשי שום מצעד, אפילו לא במזרח אירופה. רק ב-1989 חזר האיש למקורות והוציא את Freedom ואת Harvest Moon (שהוא גם השיר הראשון של ניל יאנג ששמעתי בחיי, בזכות קוטנר ב"זהו זה").
ברמת זרמי המוזיקה, רוק: בשנות ה-70 - רוק קלאסי, רוק ג'אזי, פולק רוק, פרוגרסיב רוק. שנות ה-90? גראנג', בריטפופ, אינדי רוק. ומה היה לנו באמצע בין כל הדברים הנהדרים האלה? מכנסונים צמודים. בנדנות. אנשים עם שיער ארוך מידי עושים סולואים ארוכים מדי על גיטרות צבעוניות מדי. פרינס מצייץ. מייקל ג'קסון מבהיר והולך.
Need I go on?
(לכל המקטרגים, כן אני יודע שלבואי היו דיסקים טובים, פול סיימון הוציא את Graceland, לאונרד כהן גם התחדש לו באייטיז. ובישראל היה את "בלגאן". נו, מילא).
אז בואו פשוט נחליט שכל זה לא קרה, בסדר? היה כיף, היה דיסקו, רקדנו. התחיל קצת גל חדש ואפרו-אמריקניים ממעמד סוציו אקונומי מאותגר התחילו לדבר בשירים ואז הופס, הגיעו פרל ג'אם. אני ממש ממש יכול לחיות בלי כל מה שהיה באמצע. אמנם זו התקופה של הילדות שלי, אבל אני מוכן להקריב למען המולדת.
ונסיים בשירים מעשורים אחרים לגמרי:
שנות ה-50, אז הומצא כל מה שהילדים של היום חושבים שהם ממציאים. נסו לשמוע את השיר הזה בלי להתנענע בכיסאכם. בלתי אפשרי. עזבו. אל תנסו. בחייאת. לכו תעשו משהו אחר. תפתרו סודוקו. אבל תתנענעו תוך כדי.
שנות ה-70, בהן בכל שבוע נוספו עוד כמה עשרות שירים לרשימת "בוא'נה איזה שיר מגניב יש ברדיו! תגביר תגביר, בחייאת!"
ושנות ה-2000. כן, תחילת האלף הנוכחי היא כבר רטרו. הא! אתם זקנים!
ובברכת "עשור או שאני יורה"
נתראה בפוסטים הבאים.
"כן!"
"לא!"
"את לא מבינה כלום!"
"אתה קשקשן!"
"תגידי לי דבר אחד טוב. דבר אחד טוב שהיה שם."
"אהההה....אהמממממ, אההה.....כלומר, המממפפפפ.... כריות בכתפיים?"
שנות ה-80. אתה יכול לא לאהוב אותן, אתה יכול לתעב אותן, אתה יכול לדחות את עצם קיומן, אתה יכול להכחיש כל קשר. אבל בכל פעם שהרצון הבלתי נשלט לרטרו שולח אנשים לחפש אופנות שאבד עליהן הפיחסה, מישהו מגיע לשנות השמונים ומנער את האבק מהסינתסייזרים. עשור שלם, אבוד למין האנושי. לא חבל? כאילו אי שם בתחילת שנות השמונים, כשנלחץ הפליי הראשון במכשיר הוידאו, מישהו כיבה את היצירתיות האנושית והכריח את כולנו להסתפק בגבינה כחושה ולחם אחיד בלי גרגירי שיפון.
אני לא אכנס לאופנה הביזארית (תסרוקות שנראות כמו חתול נמס שצופה בלכה) לפוליטיקה (רוטציה בין פרס ושמיר?) והכלכלה (וראו ערך מרגרט תאצ'ר זצ"ל) ובמקום זה אתמקד בהוכחת התזה שלי על חדלות הפירעון של שנות ה-80 על ידי כך שנבחן כמה מהזרמים והאישים המרכזיים במוזיקה העולמית. כמה וכמה מהם פשוט קרסו כמו מגדל קלפי טאקי מיד איך שהתחיל העשור.
בוב דילן - למאסטר היו עליות וירידות בקריירה. הוא דרך במקום, הוא דישדש במי אפסיים, ותמיד ידע להוציא את יצירת המופת הבאה בתזמון מושלם. ואז, רגע אחרי הדיסק Slow Train Coming עם הגרייטפול דד (שהוא מצויין), הגיע שנת 1980. בום. דילן מגלה את ישו ואת האופצייה להוציא דיסקים מחורבנים - saved, shot of love והגרוע מכל Empire Burlesque. הוא אשכרה רשם באוטוביוגרפיה שלו שהוא ניסה ליצור מוזיקה גרועה בכוונה כדי שכל הגרופים שלו יפסיקו להציק לו. אבל אני יודע שזה לא ההצקה של המעריצים - זה העשור הארור ששאב ממנו את הרצון לחיות. יוצא הדופן היחיד הוא האלבום Infidels, אבל זה דילן, אתם לא יכולים לצפות שהוא יהיה רק גרוע.
ניל יאנג - אחרי רצף של אלבומי מופת שהגיעו לראשי המצעדים באמריקה וקנדה, דרכו של הקנדי המצפצף נראתה סלולה אל היכל התהילה. אלא שאז מה קרה ילדים? שנת 1980. רצף של אלבומים תמוהים שלא הגיעו לראשי שום מצעד, אפילו לא במזרח אירופה. רק ב-1989 חזר האיש למקורות והוציא את Freedom ואת Harvest Moon (שהוא גם השיר הראשון של ניל יאנג ששמעתי בחיי, בזכות קוטנר ב"זהו זה").
ברמת זרמי המוזיקה, רוק: בשנות ה-70 - רוק קלאסי, רוק ג'אזי, פולק רוק, פרוגרסיב רוק. שנות ה-90? גראנג', בריטפופ, אינדי רוק. ומה היה לנו באמצע בין כל הדברים הנהדרים האלה? מכנסונים צמודים. בנדנות. אנשים עם שיער ארוך מידי עושים סולואים ארוכים מדי על גיטרות צבעוניות מדי. פרינס מצייץ. מייקל ג'קסון מבהיר והולך.
Need I go on?
(לכל המקטרגים, כן אני יודע שלבואי היו דיסקים טובים, פול סיימון הוציא את Graceland, לאונרד כהן גם התחדש לו באייטיז. ובישראל היה את "בלגאן". נו, מילא).
אז בואו פשוט נחליט שכל זה לא קרה, בסדר? היה כיף, היה דיסקו, רקדנו. התחיל קצת גל חדש ואפרו-אמריקניים ממעמד סוציו אקונומי מאותגר התחילו לדבר בשירים ואז הופס, הגיעו פרל ג'אם. אני ממש ממש יכול לחיות בלי כל מה שהיה באמצע. אמנם זו התקופה של הילדות שלי, אבל אני מוכן להקריב למען המולדת.
ונסיים בשירים מעשורים אחרים לגמרי:
שנות ה-50, אז הומצא כל מה שהילדים של היום חושבים שהם ממציאים. נסו לשמוע את השיר הזה בלי להתנענע בכיסאכם. בלתי אפשרי. עזבו. אל תנסו. בחייאת. לכו תעשו משהו אחר. תפתרו סודוקו. אבל תתנענעו תוך כדי.
שנות ה-70, בהן בכל שבוע נוספו עוד כמה עשרות שירים לרשימת "בוא'נה איזה שיר מגניב יש ברדיו! תגביר תגביר, בחייאת!"
ושנות ה-2000. כן, תחילת האלף הנוכחי היא כבר רטרו. הא! אתם זקנים!
ובברכת "עשור או שאני יורה"
נתראה בפוסטים הבאים.
אכן עשור קשה...אך העשור העשור שלאחריו בהחלט פיצה על כך (למרות שהיה הרבה על מה לפצות)
השבמחק