יום ראשון, 3 באוגוסט 2014

מה, זאת אהבה?

יצאתי לאפטר.

אין לי את הכוחות הרצון והרגיעה להתחיל לעסוק בכל המלחמה הזו.

אז קבלו פוסט של שירי אהבה שאני אוהב. מוקדש לנטע אשתי ואהובתי, שאני מאוד מאוד אוהב. אפשר להשמיע ברצף, או לשמור לרגעים הקשים, כשעוד פרשן טלוויזיוני מדבר על "נזק אגבי בעת שימוש בחימוש מונחה מדויק".

אז נתחיל ב-Divine Comedy, שמחבב כל כך את כל הדברים הקטנים, שזה בעצם לאהוב, לא?



לעומתו, The Cure יודעים להגדיר בדיוק בדיוק מה זה הרגע הזה, בו אתה מבין שאדם אחר משנה אותך ומוציא ממך את כל החלקים הטובים שלך. אני יודע שיש בשיר הזה גם משהו חמוץ, משהו חריף ואפילו משהו מריר. תרשו לי הפעם להתמקד במתוק.




מתוך הדיסק החדש של אסף אמדורסקי וקרני פוסטל. בגלל שזה שיר אהבה יפהפה, בגלל שאני אוהב צ'לו ובגלל הרגע הזה שהוא שר "במיוחד בשבילך". מעיין שנפתח.



ג'ק ג'ונסון עושה את מה שהוא עושה הכי טוב - כותב שירים שבא לך לשיר עם גיטרה למי שאתה אוהב. ואין שום צורך לצאת החוצה.



וקצת אהבה עולמית, מה לא מגיע לנו?



בין כל הפנינים שהלהקה הזו סיפקה, הדבר הזה קורע לי את הלב כל פעם מחדש (אני משוויץ כל פעם שראיתי אותם מופיעים ברחוב בנחלת בנימין).



טוב, אני לא יכול לסיים רק במתקתקות. מי שבא לו להתמודד עם מוזיקה שמבלבלת את המוח, מרקידה את הגוף ומקפיצה את הפופיק ולא מפחד להתמודד עם הלא מוכר - הגבירו ווליום, פתחו חלונות ונעלו את הדלת כשהשכנים באים לברר מה לעזאזל קורה פה (לכל מי שחושש מהאורך, 3 דקות מזה זה פשוט מחיאות הכפיים של הקהל):



בי חברים,
אהבה היא אולי לא הפיתרון להכל, אבל היא בהחלט התחלה טובה.

יום שישי, 23 באוגוסט 2013

פול ווליום (פוסט גנוב)

אחת מנקודות האור (הרבות) שבמקצוע שבחרתי לי הוא העובדה שיוצא לי לשתול לא מעט שיחי פול.

אני רציני לגמרי. אנחנו מגדלים במעבדה כנימות וכדי שיהיו להם כל הזמן צמחים טריים לאכול, יוצא לי כל 2-3 ימים לזרוע 60 זרעי פול בכוסות קטנות - עשיתי חישוב לאחרונה וגיליתי שבהערכה גסה שתלתי 30,000 צמחי פול במהלך הדוקטורט הזה. הכנימות שמחות מרוצות, ואני שמח ומרוצה. למה מרוצה, אתם שואלים? ראשית, זה מאפשר לי להפתיע מוכרים בחנויות של קטניות בשוק. כשאני בא אליהם ואומר שאני רוצה פול, משום מה ההנחה שלהם היא שאני אשכנזי שמבקש להתנסות בחוויה הקולינרית האוריינטלית ולכן מוציאים שקית קטנה. "כמה אתה רוצה?" הם שואלים, הו קטני אמונה שכמוהם (ויש שיאמרו "קטניות אמונה"). "10 קילו" אני אומר, זחוח. אור של הפתעה ניצת בעיניהם - הו, הם חושבים, אני חייב לברר איפה הבחור הזה גר. עם כזו כמות של פול, אסור להתקרב לבית שלו למרחק של 500 מטר.
הסיבה השנייה שזריעת פול היא אירוע משמח, היא שמדובר בכשעתיים עבודה שהיא חסרת עניין לחלוטין, נטולת מחשבה ומאמץ מנטלי ורפטטיבית כמו טכנו. כלומר, העבודה האולטימטיבית לעשות עם אזניות באזניים. אני מנצל את השעות האלה לשמוע מוזיקה, להאזין להרצאות מוקלטות על מגוון נושאים (לא תאמינו מה אפשר למצוא באינטרנט בימינו) וגם להקשיב לרדיו. אף שרוב שעות היום הרדיו מלא בקשקושים חסרי פשר של מנחים שמנסים לעשות חדשות מכלום (ולא, ניב רסקין, לשאול "אז שתף אותנו בתחושות שלך, יום לאחר שאיבדת את התוכי שלך בתאונת קומביין טראגית" זה לא חדשות) פה ושם יש פנינים ששוות את הבטריות של הנגן.
אחד מהעוגנים שלי בעולם כאוטי זה הוא זריעת הפול של יום חמישי בצהריים. אני מתזמן את שאר המשימות שלי כך שבין 14:00-16:00 אאזין לטייכר וזרחוביץ', בתכניתם הדי פסיכית "חותרים למגע". אם כבר שמעתם את הפלא הזה, אז הרשו לי רק לומר: "באיזו יד את מדברת איתי?" "ונוטריון!" "בגלים של הצה"ל" "כלבלב בלי בעלים" "אם אני מאחר, נשארות לי רק עגבניות בררה" וכמובן - "אחח, המבטא האנגלוסקסי הזה!". אם לא הכרתם, מדובר בתכנית מצחיקה, גסה, רפטטיבית, שלא שמה שום איבר אינטימי על אף אחד ובודקת את הגבולות של מפקד צה"ל וסבלנותו של רזי ברקאי באופן מרחיק לכת.
לאחרונה, אחת המשימות שנטלו על עצמם היא לאתר את הפנינים המביכות ביותר שהוקלטו בשפה העברית. שירים, שהמילים "שנות השמונים" כתובים עליהם באותיות קידוש ארוויזיון, שכוללים תסרוקות מזוויעות, ריקודים הזויים, מילים מביכות ולחנים על גבול הפרת יוזמת ז'נבה. אז הפוסט הזה גנוב לחלוטין מהתכנית ובתמורה אני ממליץ לכם להקשיב להם בכל אוזן, ואפשר גם עם שתי האוזניים בו-זמנית בימי חמישי.

אז מה היה לנו שם:
ראשית, השיר שהתחיל את הכל: הטאקו שלה של חני יופה. את המילים המופלאות כתבה חנה גולדברג, שאחראית על שירים כמו "נאחז באוויר" "אנטרקטיקה" "לא רוצה לזמביה" ואחרים. את השיר הזה היא כנראה כתבה Under the Influence כי אחרת אין לי הסבר לטרגדיה הזו.




סטיב אוסטין
מתוך פסטיבל שירי הילדים השירוויזיון - מוטי גלעדי נותן בראש. אתם זוכרים את המשחק תופסת סטיב אוסטין? כשכולם רצים בהילוך איטי ועושים "טה טה טה טה טה טה טה טה" כמו המוזיקה של הסדרה? אחח, התמימות של שנותינו הצעירות. "כשאני עושה שרירים, צלחות מתעופפות!"



ויש כמובן את הקאברים. לוקחים שיר ידוע (במקרה זה Let's Get Physical של אוליביה ניוטון ג'ון) ועושים ממנו אוריגמי, קונפטי וכריות בכתפיים.אל תשכחו לנענע את הישבן.



השיר הבא הוא הדגמה להבדל בין זיכרון למציאות. השיר הזה כמובן מוכר לי ברמת הפזמון, ובזכרוני מדובר בשיר ארוויזיונים קלאסי עם זמר מלא כריזמה ורקדנים המפזזים באופן חינני מאחוריו. הו כמה טעיתי. הו. יש כמה אימאג'ים שלא אוכל כבר להסיר מזכרוני, אפילו עם סכין יפנית.



יש דברים שברור שהם בדיחה, אבל עדיין חייבים לראות את זה.




זהו, בברכת "אופס, איזו פליטה יצאה לי!"
נתראה בפוסטים הבאים.