שלום לכם מדענים צעירים ובני משפחותיהם!
אין ספק שהתקדמתם (או התקדמתן - "הבלוג רשום בלשון זכר אך היאוש הוא נחלתן של נשים וגברים כאחד ולא נתקטנן). עשיתם את הניסויים, כתבתם את המאמר (סוגיה נפרדת, נדבר עליה פעם) עשיתם פינג פונג עם המנחה שתיקן, ואז תיקן את התיקונים, ואז ביטל את תיקון התיקונים, ואז אמר "אולי נמחק את כל החלק האמצעי, על השפעת האור" ואז תיקן, ואז אמר "אולי נוסיף פה משהו על השפעת האור?" ובסוף אישר את הכל. ואז, או אז, מתחילה הסאגה - הגשת המאמר לעיתון.
יש שישוו זאת למשורר מתחיל, השולח בידיים רועדות ולב קופץ את שיריו הבוסריים לכתב העת הספרותי ונושא תפילה שקטה לקבלתם, אלא שהם כמובן יטעו. שליחת מאמר לעיתון מדעי היא ביקור בעולם של דייטים, אכזרי אף יותר מהסצינה התל אביבית ואפלולי יותר מהאפלוליים שבפיקאפ ברים בקריות.
פרק א' - She's way out of my league
המחזר המתחיל מנסה לשלוח שורת פתיחה מהוססת בכיוון הבחורה היפה ביותר בפיק-אפ בר. העיתון המגניב, המסעיר, בחזית המדע שרק יחידי סגולה מתקבלים אליו. עמוק בלב יודע המדען/המחזר הצעיר שאין סיכוי, פחחחח, באמת. אבל הוא אומר לעצמו "אולי היום היא בקטע של לעשות טובה לאיזה גברבר צעיר ונחמד. יש היום ממש ביקוש לנחמדים עם רעיון מבריק על אקולוגיה התנהגותית, עם כל ה-assholes שמסתובבים פה." אלא שהבחורה הזו כבר שבעה מחזרים. היא אפילו לא שולחת אליך מבט - אלא אומרת פשוט "אני מעדיפה להיות לבד כרגע, תודה". והמחזר המדעני מתקפל בהכרת תודה שלא היה צריך להתמודד עם האפשרות שהיא ממש תגיד כן.
פרק ב' - מה, לא?
עכשיו זה הזמן להתנער מאשליות רומנטיות (תרתי משמע) ולחפש משהו מעט יותר מציאותי. הי, אני בחור לעניין, המאמר הזה הוא מאמר לעניין ואני בטוח שיש כתב עת עם קלאסה ומחזרים רבים שישמח לארח אותי ואפילו, מי יודע, לשים אותי על העמוד הראשי. הנה, זאת שם ליד החלון - היא בדיוק מתאימה. היא לבושה מדוייק, אבל זרוק, היא לא מעשנת (שזה חשוב) ואני בטוח שהרעיון המגניב שלי על לצבוע כנימות בצבעים זוהרים יקסים אותה הישר לזרועותי. הא! "אז, את באה לכאן הרבה? מה המזל שלך? אני במזל כנימה (סטגדוש!)...." אך אויה. היא לא אוהבת כנימות, היא לא בעניין של בדיחות והאמת "המאמר שלך כתוב היטב אבל לא בטוח שהוא יקלע לטעם של חלק מספיק נרחב של קוראינו." רגע, אני מזהה את זה! לא יכול להיות....כן, כתב העת הזה אמר לי הרגע "זה לא אתה, זה אני." אף אחד לא אומר לי "זה לא אתה, זה אני"! אני המצאתי את "זה לא אתה, זה אני"!
פרק ג' - מה, כן?
פה כבר מתחיל הרומנטיקן חסר התקנה להיכנס לסחרור של יאוש. הוא מחייך לברמנית (שממהרת לברוח), הוא פונה לבחורות אקראיות שנראה שהן בעניינים של חרקים, פוזל כלפי בנות ששמע שמישהו אחר התקבל אצלן ושואל את עצמו "מה, זה אני? האם יש משהו בי שעוצר את הזיקוקים מלקרות? האם לא כל העולם חובב כנימות צבועות בצבעים פלואורסצנטיים?", הוא שוקל ברצינות לעבור לפאב של ההייטקיסטים מעבר לכביש. וכשהכל נראה כבר אבוד, פתאום הוא פוגש אותה. האחת. המיוחדת. התאום השמיימי שלו - הבחורה שאשכרה מוכנה לדבר איתו. בידיים רועדות ובלב קופץ הוא מגיש לה את המאמר והיא מעיינת בו ואומרת "מעניין". זה מעניין! זה ממש מעניין מישהו! וו-הו! ובליבו של הגברבר (או הגברברת, אני משתדל לא להפלות, בעיקר עכשיו כשמירב מיכאלי בדרך לכנסת) ניצת זיק של תקווה. הוא כבר רואה בעיני רוחו זוגיות מאושרת, בית ברמת גן וחברות באקדמיה האמריקנית למדעים. ואז היא מסתכלת עליו במבט אלכסוני ואומרת "מעניין, אבל... אולי תכניס משהו על השפעת האור?"
ובאווירה אופטימית זו, שירים על חיזורים.
טום ג'ונס וסריס מאת'יוס שרים את שיר המחזר המתעלם האולטימטיבי. בנים, כשבחורה אומרת שהיא רוצה ללכת הביתה, תעזבו אותה במנוחה.
חילול קודש קטן - השיר המופלא של בוב דילן, שמזמין את אהובתו להישאר איתו על המיטה הרחבה שלו, בביצוע של דוראן דוראן. הידעתם שאת הדיסק של דילן Nashville Skyline, הוא הקליט בכוונה בקול מוזר, שלא יישמע כמו הקול הצפרדעי הרגיל שלו, כדי לעצבן את הקהל?
ואחרון להערב,מלכי הנוחות הנורווגים מעדיפים לרקוד מאשר לדבר. וגם אנחנו לפעמים.
בברכת "יתקבל, אנשאללה"
נתראה בפוסטים הבאים.
נ.ב.
לחובבי מוזיקה טובה, חדשה וישנה כאחד, תרשו לי להמליץ על הבלוג של איה:
http://geniusarchives.blogspot.co.il/2012/12/blog-post.html
אין ספק שהתקדמתם (או התקדמתן - "הבלוג רשום בלשון זכר אך היאוש הוא נחלתן של נשים וגברים כאחד ולא נתקטנן). עשיתם את הניסויים, כתבתם את המאמר (סוגיה נפרדת, נדבר עליה פעם) עשיתם פינג פונג עם המנחה שתיקן, ואז תיקן את התיקונים, ואז ביטל את תיקון התיקונים, ואז אמר "אולי נמחק את כל החלק האמצעי, על השפעת האור" ואז תיקן, ואז אמר "אולי נוסיף פה משהו על השפעת האור?" ובסוף אישר את הכל. ואז, או אז, מתחילה הסאגה - הגשת המאמר לעיתון.
יש שישוו זאת למשורר מתחיל, השולח בידיים רועדות ולב קופץ את שיריו הבוסריים לכתב העת הספרותי ונושא תפילה שקטה לקבלתם, אלא שהם כמובן יטעו. שליחת מאמר לעיתון מדעי היא ביקור בעולם של דייטים, אכזרי אף יותר מהסצינה התל אביבית ואפלולי יותר מהאפלוליים שבפיקאפ ברים בקריות.
פרק א' - She's way out of my league
המחזר המתחיל מנסה לשלוח שורת פתיחה מהוססת בכיוון הבחורה היפה ביותר בפיק-אפ בר. העיתון המגניב, המסעיר, בחזית המדע שרק יחידי סגולה מתקבלים אליו. עמוק בלב יודע המדען/המחזר הצעיר שאין סיכוי, פחחחח, באמת. אבל הוא אומר לעצמו "אולי היום היא בקטע של לעשות טובה לאיזה גברבר צעיר ונחמד. יש היום ממש ביקוש לנחמדים עם רעיון מבריק על אקולוגיה התנהגותית, עם כל ה-assholes שמסתובבים פה." אלא שהבחורה הזו כבר שבעה מחזרים. היא אפילו לא שולחת אליך מבט - אלא אומרת פשוט "אני מעדיפה להיות לבד כרגע, תודה". והמחזר המדעני מתקפל בהכרת תודה שלא היה צריך להתמודד עם האפשרות שהיא ממש תגיד כן.
פרק ב' - מה, לא?
עכשיו זה הזמן להתנער מאשליות רומנטיות (תרתי משמע) ולחפש משהו מעט יותר מציאותי. הי, אני בחור לעניין, המאמר הזה הוא מאמר לעניין ואני בטוח שיש כתב עת עם קלאסה ומחזרים רבים שישמח לארח אותי ואפילו, מי יודע, לשים אותי על העמוד הראשי. הנה, זאת שם ליד החלון - היא בדיוק מתאימה. היא לבושה מדוייק, אבל זרוק, היא לא מעשנת (שזה חשוב) ואני בטוח שהרעיון המגניב שלי על לצבוע כנימות בצבעים זוהרים יקסים אותה הישר לזרועותי. הא! "אז, את באה לכאן הרבה? מה המזל שלך? אני במזל כנימה (סטגדוש!)...." אך אויה. היא לא אוהבת כנימות, היא לא בעניין של בדיחות והאמת "המאמר שלך כתוב היטב אבל לא בטוח שהוא יקלע לטעם של חלק מספיק נרחב של קוראינו." רגע, אני מזהה את זה! לא יכול להיות....כן, כתב העת הזה אמר לי הרגע "זה לא אתה, זה אני." אף אחד לא אומר לי "זה לא אתה, זה אני"! אני המצאתי את "זה לא אתה, זה אני"!
פרק ג' - מה, כן?
פה כבר מתחיל הרומנטיקן חסר התקנה להיכנס לסחרור של יאוש. הוא מחייך לברמנית (שממהרת לברוח), הוא פונה לבחורות אקראיות שנראה שהן בעניינים של חרקים, פוזל כלפי בנות ששמע שמישהו אחר התקבל אצלן ושואל את עצמו "מה, זה אני? האם יש משהו בי שעוצר את הזיקוקים מלקרות? האם לא כל העולם חובב כנימות צבועות בצבעים פלואורסצנטיים?", הוא שוקל ברצינות לעבור לפאב של ההייטקיסטים מעבר לכביש. וכשהכל נראה כבר אבוד, פתאום הוא פוגש אותה. האחת. המיוחדת. התאום השמיימי שלו - הבחורה שאשכרה מוכנה לדבר איתו. בידיים רועדות ובלב קופץ הוא מגיש לה את המאמר והיא מעיינת בו ואומרת "מעניין". זה מעניין! זה ממש מעניין מישהו! וו-הו! ובליבו של הגברבר (או הגברברת, אני משתדל לא להפלות, בעיקר עכשיו כשמירב מיכאלי בדרך לכנסת) ניצת זיק של תקווה. הוא כבר רואה בעיני רוחו זוגיות מאושרת, בית ברמת גן וחברות באקדמיה האמריקנית למדעים. ואז היא מסתכלת עליו במבט אלכסוני ואומרת "מעניין, אבל... אולי תכניס משהו על השפעת האור?"
ובאווירה אופטימית זו, שירים על חיזורים.
טום ג'ונס וסריס מאת'יוס שרים את שיר המחזר המתעלם האולטימטיבי. בנים, כשבחורה אומרת שהיא רוצה ללכת הביתה, תעזבו אותה במנוחה.
חילול קודש קטן - השיר המופלא של בוב דילן, שמזמין את אהובתו להישאר איתו על המיטה הרחבה שלו, בביצוע של דוראן דוראן. הידעתם שאת הדיסק של דילן Nashville Skyline, הוא הקליט בכוונה בקול מוזר, שלא יישמע כמו הקול הצפרדעי הרגיל שלו, כדי לעצבן את הקהל?
ואחרון להערב,מלכי הנוחות הנורווגים מעדיפים לרקוד מאשר לדבר. וגם אנחנו לפעמים.
בברכת "יתקבל, אנשאללה"
נתראה בפוסטים הבאים.
נ.ב.
לחובבי מוזיקה טובה, חדשה וישנה כאחד, תרשו לי להמליץ על הבלוג של איה:
http://geniusarchives.blogspot.co.il/2012/12/blog-post.html
אינשאללה.
השבמחקאגב הגרסא של נורה ג'ונס Baby it's cold outside יפה יותר לטעמי, וכמובן יש הסוג של המקבילה הישראלית - "כבר לילה בואי נישאר" של גידי...
יונתן,
השבמחקהגרסה הישראלית היא של "הטוב, הרע והנערה" עם ישראל גוריון בתפקיד המחזר החרש http://youtu.be/m77q4re56zk