אמנם עבר רק זמן קצר מאז הקודם, מה שעלול להכניס אותי לקטגוריית הטרחנים חסרי המנוח, אבל ההשראה באה מסוף הפוסט האחרון. אחרי השיר של הפיקסיז, נתקעה לי בראש המילה "רוק". ותהיתי, מה הופך אדם לרוקר? ואיך עושים בכלל "רוק עברי"? ואיך אפשר להיות מוזיקאי עברי כשהשם לכל סוגי המוזיקה הוא מילים באנגלית - רוק, בלוז, פאנק, פולק, פריק-פולק, פולקה-פאנק, טריפ-הופ, פרוגרסיב שו-גייזינג טריפ הופ לכל המשפחה?
הגעתי למסקנה שיש כמה קריטריונים שאדם צריך לעמוד בהם בכדי להיות רוקר עברי:
א. מבט מצועף.
ב. גיטרה, או נכונות לעשות תנועות עם הראש בעת הנגינה בגיטרה.
ג. לקיחת עצמך ברצינות, לעתים רצינות רבה מדי.
ד. תשומת לב למילים ולא רק למוזיקה. דווקא כשאתה כותב בעברית, אתה לא יכול להיות שטחי וטפשי.
אז נרוץ על כמה שתקועים לי במערכת במכונית בזמן האחרון, וסליחה על כך שזה לא פוסט רציני הסוקר את הרוק העברי לדורותיו. אני מבקש בכל לשון של בקשה: נא להגביר את הווליום כשאתם מקשיבים לשירים הבאים!!!!!!!1
נתחיל עם המובן מאליו, ברי. אני חושב שיש לו את כך הקריטריונים הנ"ל, פלוס מוכנות רבה לקחת את המוזיקה שלו למקומות רב שכבתיים ולא מובנים מאליהם. מבחינתי, המידאס של המוזיקה הישראלית.
ועכשיו, שני אחים לבית רוק: שלום גד ואביב גדג'. הראשון עושה בעקביות רוק מלודי שהוא שלו לחלוטין עם שירים קצרים וקולעים. כל דיסק נשמע כמו שיר אחד ארוך שהולך ומתפתח. אחיו אביב, לעומת זאת הוא דרמטי יותר ואף נוטה לארכנות (שלפעמים, כמו ב"תפילה ליחיד" היא ממש במקום). הוכחה לכך שרוק הוא עניין גנטי. שניהם מקפידים על מילים והלחנה לעילא.
רם אוריון. מבחינתי אחד מגיבורי הגיטרה הגדולים שלנו. אין לו קול גדול, אבל הוא מפצה על זה בהלחנה לא שגרתית, נגינה נגחנית בגיטרה ומילים מילים מילים. האחרון שלו, שנקרא פשוט "האחרון" משלב שירים שלו ושירי משוררים, כך שברמת הטקסטים האלבום הזה מתעלה בנקודות מסוימות למקומות שדיסקי רוק אחרים נעצרים מתחתם, בלי להתפלצן יותר מדי. הנקודה היחידה בה הוא לא בדיוק תואם את הרוקריות הרגילה היא סעיף הלקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, כפי שמוכיח השיר הבא. (אגב, האם זה המקום לציין שהחלטתי פעם שאם אי פעם אקים להקה, אקרא לדיסק השני שלה "הראשון" ואז כשאדם ייכנס לחנות ויבקש "יש לכם את הראשון של מתן בן-ארי ויקרוניות הקצב?" המוכר לא ידע למה הוא התכוון. הא! אבל אז נעלמו חנויות הדיסקים ותכניתי ירדה במורד פתח הניקוז של ההיסטוריה).
ולאבא של כולם, רפי פרסקי. אין לי מה להוסיף.
הייתי יכול להוסיף פה עוד, אבל גם ככה הפסקתם לנגן פחות או יותר מהשיר השלישי, אז נעצור פה. אני רק ממליץ על יהוא ירון (משוגע, אבל אופטימי), שילה פרבר (שרוטה, אבל מיוחדת) ואמן חדש ומבטיח בשם אהוד בנאי (כן, אני יודע ש"רסיסי לילה" שלו נשמע מאכזב בשמיעה ראשונה, אבל שימו את הטרק הראשון בווליום גבוה ודמיינו את מגדל עזריאלי בוער).
בברכת "רוק בנווה תרצה"
נתראה בפוסטים הבאים.
נ.ב.
אם אי פעם אתם שואלים את עצמכם האם אפשר באמת לכתוב שיר רוק בעברית, שיהיה בו לעברית מקום אמיתי ולא חיקוי של חיקוי של זמר באנגלית - תפעילו בבקשה את הקטע הבא. משנה עברית, אמירה פוליטית וגיטרה שמנסרת את יסודות העיר העתיקה.
הגעתי למסקנה שיש כמה קריטריונים שאדם צריך לעמוד בהם בכדי להיות רוקר עברי:
א. מבט מצועף.
ב. גיטרה, או נכונות לעשות תנועות עם הראש בעת הנגינה בגיטרה.
ג. לקיחת עצמך ברצינות, לעתים רצינות רבה מדי.
ד. תשומת לב למילים ולא רק למוזיקה. דווקא כשאתה כותב בעברית, אתה לא יכול להיות שטחי וטפשי.
אז נרוץ על כמה שתקועים לי במערכת במכונית בזמן האחרון, וסליחה על כך שזה לא פוסט רציני הסוקר את הרוק העברי לדורותיו. אני מבקש בכל לשון של בקשה: נא להגביר את הווליום כשאתם מקשיבים לשירים הבאים!!!!!!!1
נתחיל עם המובן מאליו, ברי. אני חושב שיש לו את כך הקריטריונים הנ"ל, פלוס מוכנות רבה לקחת את המוזיקה שלו למקומות רב שכבתיים ולא מובנים מאליהם. מבחינתי, המידאס של המוזיקה הישראלית.
ועכשיו, שני אחים לבית רוק: שלום גד ואביב גדג'. הראשון עושה בעקביות רוק מלודי שהוא שלו לחלוטין עם שירים קצרים וקולעים. כל דיסק נשמע כמו שיר אחד ארוך שהולך ומתפתח. אחיו אביב, לעומת זאת הוא דרמטי יותר ואף נוטה לארכנות (שלפעמים, כמו ב"תפילה ליחיד" היא ממש במקום). הוכחה לכך שרוק הוא עניין גנטי. שניהם מקפידים על מילים והלחנה לעילא.
רם אוריון. מבחינתי אחד מגיבורי הגיטרה הגדולים שלנו. אין לו קול גדול, אבל הוא מפצה על זה בהלחנה לא שגרתית, נגינה נגחנית בגיטרה ומילים מילים מילים. האחרון שלו, שנקרא פשוט "האחרון" משלב שירים שלו ושירי משוררים, כך שברמת הטקסטים האלבום הזה מתעלה בנקודות מסוימות למקומות שדיסקי רוק אחרים נעצרים מתחתם, בלי להתפלצן יותר מדי. הנקודה היחידה בה הוא לא בדיוק תואם את הרוקריות הרגילה היא סעיף הלקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, כפי שמוכיח השיר הבא. (אגב, האם זה המקום לציין שהחלטתי פעם שאם אי פעם אקים להקה, אקרא לדיסק השני שלה "הראשון" ואז כשאדם ייכנס לחנות ויבקש "יש לכם את הראשון של מתן בן-ארי ויקרוניות הקצב?" המוכר לא ידע למה הוא התכוון. הא! אבל אז נעלמו חנויות הדיסקים ותכניתי ירדה במורד פתח הניקוז של ההיסטוריה).
ולאבא של כולם, רפי פרסקי. אין לי מה להוסיף.
הייתי יכול להוסיף פה עוד, אבל גם ככה הפסקתם לנגן פחות או יותר מהשיר השלישי, אז נעצור פה. אני רק ממליץ על יהוא ירון (משוגע, אבל אופטימי), שילה פרבר (שרוטה, אבל מיוחדת) ואמן חדש ומבטיח בשם אהוד בנאי (כן, אני יודע ש"רסיסי לילה" שלו נשמע מאכזב בשמיעה ראשונה, אבל שימו את הטרק הראשון בווליום גבוה ודמיינו את מגדל עזריאלי בוער).
בברכת "רוק בנווה תרצה"
נתראה בפוסטים הבאים.
נ.ב.
אם אי פעם אתם שואלים את עצמכם האם אפשר באמת לכתוב שיר רוק בעברית, שיהיה בו לעברית מקום אמיתי ולא חיקוי של חיקוי של זמר באנגלית - תפעילו בבקשה את הקטע הבא. משנה עברית, אמירה פוליטית וגיטרה שמנסרת את יסודות העיר העתיקה.
הי מתן,
השבמחקאחלה פוסט, אחלה שירים, אחלה גיטרות!
אני מגיב ועל הדרך בודק אם זה הולך בקלות...
ראיתי שתמר לא הסתדרה, נראה לי שאתה צריך להגדיר שכולם יכולים להגיב (כרגע אין אופציה להגיב כ"אנונימי")
חוצמזה ממליץ לך להויד את הדרישה להכניס אימות מילה.
והנה עוד בדיקה קטנה - האם אפשר להדביק כאן קישור לעוד שיר ישראלי עם גיטרות טובות:
חבק אותי
עבד?