זה מקל עלי

ושוב אנו חוזרים לשאלת הבסיס - איך זה שכולם שונאים ג'וקים שנאה כל כך תהומית ואילו חרקים אחרים מוציאים גם מהקשים שבאנטומופובים הימהומי הסכמה ואף מוכנות להחזיק את החרק על היד?

אתמול לקחנו חבורת סטודנטים נמרצים יותר ופחות לתרגיל שטח בכרמל. הם נושמים קצת אוויר פסגות צלול במקום את המזגן התמיד חם מדי של כיתה 721 ולומדים על מגוון מבחנים סטטיסטיים באמצעות ניסויים מדעיים מרגשים כמו "האם המחטים של האורנים מימין לכביש ארוכים יותר מהמחטים של האורנים משמאל לכביש?" (לא) או "האם יש יותר אבנים חומות בתוך החניון או בתוך החורבה שלידו?" (תלוי אם כוללים קקי יבש) או "האם יש משוואת רגרסיה מובהקת שתנבא את מספר הרגליים של חרק כתלות ברוחב הפרח עליו הוא נמצא?" (כן, y=6).

בעוד אחד התלמידים מודד קוטר של עץ אורן, הוא לפתע נרתע וקורא בהפתעה "אה, מה זה?". כל אדם נורמלי היה מתכופף מאחורי מחסה או לכל הפחות לוקח צעד לאחור, אך כבר סיכמנו שאנטומולוגים אינם אנשים נורמליים. ניגשנו בצעדי רז אל האורן ומצאנו, עומד על הגזע את אחת ההפתעות הגדולות שהכרמל יכול לספק - מקלון.

זה מקל? זה מטוס? לא, באמת, זה מקל?

למי שלא מכיר את החבוב, מדובר באחד החרקים הלא מזיקים ביותר בעולם, ויש שיצרפו גם את שם התואר "והסימפטיים שבהם אם לא ה-". הוא איטי (בניגוד לג'וקים), מכרסם רק צמחים (בניגוד לג'וקים) ובעיקר מנסה להימנע ממפגש עם בני אדם (גם ג'וקים, רק שזה לא כל כך מצליח להם). רוב המינים של חרק צמחוני זה לא יכולים לתקוף או לעוף ולכן הםמתגונים מפני כל הטורפים והאנטומולוגים באמצעות אחת מההסוואות הטובות ביותר בעולם החרקים - הם פשוט נראים כמו מקל. ומכאן אתם יכולים ללמוד על ההיגיון הרב שעומד בבסיס דיוני ועדת השמות הממלכתית שקראה לו "מקלון" ולא, למשל "דוגמנית אנורקטיתקון". יש בסדרת המקלונאים גם כאלה המתחזים לעלים ואפילו כאלה שיכולים לשנות את צבעם כדי להתאים לסביבה, אבל בארץ אנחנו עוסקים במקלונים מקלוניים מאוד. על פי הטענה, הם די נפוצים בסביבה הים תיכונית, ועם זאת לראות אחד כזה זה תענוג נדיר, בגלל שמאוד מאוד מאוד קשה לראות שמדובר בבעל חיים.

ראשית הם דקים, שנית - ירקרקים, ושלישית - הם איטיים במידה שמקשה להפריד אותם מסביבתם. לעתים, כאשר הם עומדים הם מתנדנדים מצד לצד על רגליהם הדקות, בדומה למה שגמלי שלמה עושים, ונראים כמו ענף המתנודד ברוח. עוד התנהגות יפה היא הושטה של הרגליים הקדמיות קדימה משני צידי הראש (תחשבו רגע על מייקל פלפס קופץ ראש עם הכניסה לבריכה) שנותנת להם צורה של מקל מאורך ודקיק.

מינים רבים של מקלונים מתרבים ברביית בתולין. האוקסימורון הקטן הזה, שיש בו אפילו משהו דתי נוצרי לכבוד השנה החדשה (אגב, שנה טובה) מתאר מצב בו הנקבה מתרבה ללא כל זכר שיפרה אותה. הנקבות שבוקעות מהביצים הן העתק גנטי מושלם של אמא. וכך הנקבה המקלונאית משיגה כמה מטרות שכל פולנייה הייתה חולמת עליהן - ויתור על פונקציית הבעל וילדות שהן פולניות בדיוק כמוה. גן עדן. כמובן שיש כאן בעיות של אבולוציה והתאמה לתנאי סביבה משתנים, אבל אי אפשר לעשות חביתה בלי לפגוע בכמה עוברי אורח חפים מפשע.

מקלון דמוי עלה


חוץ מכל אלה, מקלונים גם מחזיקים בשיא של "החרק הארוך ביותר" -המין Phobaeticus chani מגיע ל-56.7 ס"מ כולל הרגליים המושטות קדימה. רק לשם המחשה, אנחנו מדברים פה על חצי רובה M-16 ארוך (אם אתם פציפיסטיים ו/או לא יודעים על מה אני מדבר אז התנצלותי, אני לא זוכר עוד חפצים שאורכם הוא מטר). וכדי לסגור את הערב ובמעבר חלק, כמה שירים ארוכים מאוד, ששווה מאוד להקשיב להם מההתחלה ועד הסוף:

ג'ימי הנדריקס בג'אם בלוז ארוך ומדהים. אל תתבלבלו עם Voodoo Child Slight Return הרועש יותר. זו לא גרסת האש המהירה, זו גרסת הלבה שזורמת לאיטה ושורפת כל פינה בנשמה. הגיטרה שלו שרה, מייללת נואשות, נוהמת, גונחת ונובחת. ג'ימי באחד מרגעי השיא שלו.



להקת "התמכרותה של ג'יין" בשיר מורכב ומסתורי שזז בין מילמולים לבין שירה לבין צרחות של  "Erotic Jesus!". פרי פארל במיטבו היומרני ודייב נבארו עם סולו גיטרה שיכול להזיז הרים.




וניק קייב בשיר מהדיסק השרוט למדי שלו "Murder Ballads" בודק ועובר את גבולות הז'אנר ועדיין נשאר חביב הקהל. בואו נראה ילדים, כמה מקרי מוות אפשר לתאר בשיר אחד?



בברכת "אם הגעתם עד לכאן וראיתם את כל השירים יש לכם הרבה יותר מדי זמן פנוי, כל הכבוד לכם"
נתראה בפוסטים הבאים.