בזמן האחרון, אני מוצף במוזיקה מעולה. בתזמון קוסמי כמעט, נחתו אצלי במערכת כמה דיסקים ישראלים שעושים לי טוב באוזן וכבד בנשמה (כי חלקם, אם לומר את האמת, לא בצד העליז והצייצני של הסקאלה). כולם מוקפדים, עמוקים ולא עושים הנחות במוח ובאוזן. והיפה הוא, שאפשר לשזור את כולם בשרשרת של קשרים (פרסונאליים, תמטיים ופיננסיים - פרטים בהמשך הפוסט):
אביב גדג' פותח את השרשרת שלנו עם הדיסק השני שלו (שלא במסגרת "אלג'יר). גדג' לוקח את הרוק המעט מזרחי טיפה מתקדם שלו צעד אחד הלאה. הוא ממשיך לדבר על הפער בין מוצא לזהות, על הקו הדק בין דתיות מושבניקית לחילוניות תל אביבית - והכל באווירת פליטות וניכור. אבל עזבו את המילים (סתם, אל תעזבו את המילים - גדג' הוא משורר והמילים שלו הן לב העניין פה) זה דיסק גיטרות, שלא מתבייש להיות דיסק גיטרות, שמאמין בכוחה הגואל של הגיטרה להכניס את המאזין לטרנס בו המילים יכולות להיכנס לו לתת ההכרה כשהראש מתנענע עד אובדן צלילות.
"כל אבן שפגעה בי
היא עוד אבן
שאיתה אבנה את הגשר"
החולייה הבאה שלנו היא הבסיסט של גדג' - יהוא ירון. ירון הוציא ממש בימים אלה את הדיסק השני שלו "אמן השכנוע העצמי". גם הוא, כמו גדג', אמן עם צליל מאוד ייחודי וקול שלא יכניס אותו ל-Voca People אבל יחרוט לכם בנשמה כמו ענף בחול ים וישאיר אחריו שבילים וציורים שתצטרכו צונאמי בכדי למחוק. אם הנושא המרכזי של גדג' הוא פליטוּת, אצל ירון מרגישים בעיקר זעם: זעם על עצמו, על העולם שהוא רואה אותו בלי פילטרים, על האנשים ששותקים אל מול המציאות הזו. זה אוסף של שירים חשופים כל כך ואינטנסיביים כל כך שלרגע אתה רוצה להושיב אותו בצד ולהגיד לו "תנשום, חביבי. תנשום. רוצה חיבוק?" איש של תהומות ושיאים.
"כל האש שבוערת בי, את כל האש הזו אתן לך
אם תלכי יחד איתי אל התהום הגדולה הזו"
שרשרתנו ממשיכה עם רות דולורס וייס, שעושה את קולות הרקע (יחד עם הילה רוח) בדיסק של יהוא ירון. מי שלא פגש עד היום בדולורס וויס, שיעשה לעצמו טובה ויפגוש. מדובר באחת הזמרות המדהימות ביותר ששרות מעל במותינו. הקול שלה אינו חלק ומדוייק כמו נניח חווה אלברשטיין אלא יותר זוהר, מחוספס, פוצע, פצוע, מתפוצץ, נסדק, עמוק, עדין, כועס ובוכה. כל הימהום שלה ליד הפסנתר - מלמיליאן. היא הוציאה (כבר לפני זמן מה) דיסק כפול בשם My Middle Name Is Misery עם גרסאות כיסוי לשירים באנגלית (כולל ביצוע בן יונה ל-Toxic של בריטני ספירס). ברוב השירים שם היא יחסית מיתנה את נטייתה לנסוק ווקאלית כמו צוות האווירונאוטיקה של חיל האוויר. אבל הגרסה שלה ל-Feelin' Good (שמוכר בביצוע של נינה סימון) מראה את כל הטווח שלה - מאבקת פרפרים ועד ספינות חלל מתרסקות. (אני תוהה האם עשיתי פה בילד אפ מוגזם) (לדעתי לא).
"Birds flyin' high, you know how I feel
Sun in the sky, you know how I feel"
וכדי להמשיך את השרשרת, אהההה, הממממ, אומפ, ובכן, אה! כמובן! נינה סימון היא אפרו אמריקנית והשיר הבא נקרא "אני אפריקאי"! (פיו! זה עבר חלק). הבילויים הוציאו דיסק חדש - "הורה הסלמה". הייתי בהופעה שלהם לפני שבועיים וקשה לי להכניס בפסקה אחת את הערכתי והערצתי ללהקה הזו, אבל אסתפק בזה: הם כותבים שירים שאף אחד אחר לא יכול לכתוב, מלחינים בצורה שאף אחד אחר לא מעז להלחין, מבצעים ברמת דיוק ווירטואוזיות שקשה למצוא במחוזותינו והם מתעלמים מכל חוק, כתוב או לא כתוב, לגבי מה להקה צריכה לעשות. השיר הזה הוא, לדעתי הצנועה, הטוב באלבום: התנצחות עיקשת עם האדם שנהיית - הויתורים, המחילה על העקרונות, השיכחה של הרצון להיות מישהו טוב יותר. הפחד שהמעשים שלנו לא משנים את העולם המחורבן הזה והתקווה בדמות האמנות, שגם אם לא תשנה דבר - אי אפשר שלא לעשות אותה.
"אין דבר שתאמר שיכול לעצור את שטף הדם
ובכל זאת אולי לעמוד ברמזור עם תוף המרים"
החולייה הבאה מקושרת על ידי תכנית פיננסית: את "הורה הסלמה" הוציאו הבילויים באמצעות ה"בילותרום" - איסוף כספים באינטרנץ. זו שיטת המימון החדשה בה האמן עוקף את המסלול הרגיל ופונה ישר אל הקהל - אם אתם מעוניינים לשמוע, קנו את האלבום מראש. זו השיטה בה הוציא גם יהוא ירון את הדיסק שלו וגם שרון בן-עזר, הלוא היא אליוט - שהוציאה את הדיסק האחרון שלה "5772". בניגוד לדיסקים הקודמים אין פה קולות נקרעים, מוזיקה עוקרת קרביים ודברים שמעולם לא שמעתם. אבל יש פה צלילים מעולים על הקו של רוק, פופ, ג'אזי, אלקטרוני ואפילו קצת קאנטרי. אליוט צלולה ובהירה, פוליטית ואישית ומאוד מוקפדת. מחד היא משתמשת בטקסטים קשים מאוד עם ליווי נעים ("אתם ואנחנו") ומאידך נותנת לטקסטים נעימים טיפול שמוציא מהם את המעורער והאפוקליפטי ("אבא שלי").
"אתם ואנחנו
הרוטב על מעדני המערב"
(גילוי נאות - השיר הזה ארוך, אבל שווה את המאמץ)
זהו. לכו, קנו, תורידו (אל תורידו, קנו - זה מגיע לאמנים האלה) תסגרו את החלונות, תגבירו את הווליום ותקשיבו למילים. יש נביא בעירנו, הרוק לא מת.
בברכת "Bring my own chains?"
נתראה בפוסטים הבאים.
נ.ב.
בלי קשר לשרשרת הנוכחית - כל מי מקוראי שהוא הורה לילדים, אני ממליץ ממליץ ממליץ על "הרחק הרחק בארץ כוש" של יונתן אבישי. אבישי הוא הפסנתרן של להקת הג'אז-פאנקי-מוזיקת עולם "Third World Love" ומוזיקאי חמוד ביותר. הדיסק הזה הוא של שירי ילדים כאשר חוץ מאבישי שרים כאן גם רונה קינן, ישראל גוריון, עידו מוסרי ועוד. כמו כל דיסק ילדים טוב באמת, המוזיקה פה לא מתיילדת ולא מתנחמדת. שירי ילדים עם השפעות צועניות, אפריקניות, בלוזיות וכיפיות - חינוך מוזיקלי אמיתי לילדי הדור החדש.
זהו.
אביב גדג' פותח את השרשרת שלנו עם הדיסק השני שלו (שלא במסגרת "אלג'יר). גדג' לוקח את הרוק המעט מזרחי טיפה מתקדם שלו צעד אחד הלאה. הוא ממשיך לדבר על הפער בין מוצא לזהות, על הקו הדק בין דתיות מושבניקית לחילוניות תל אביבית - והכל באווירת פליטות וניכור. אבל עזבו את המילים (סתם, אל תעזבו את המילים - גדג' הוא משורר והמילים שלו הן לב העניין פה) זה דיסק גיטרות, שלא מתבייש להיות דיסק גיטרות, שמאמין בכוחה הגואל של הגיטרה להכניס את המאזין לטרנס בו המילים יכולות להיכנס לו לתת ההכרה כשהראש מתנענע עד אובדן צלילות.
"כל אבן שפגעה בי
היא עוד אבן
שאיתה אבנה את הגשר"
החולייה הבאה שלנו היא הבסיסט של גדג' - יהוא ירון. ירון הוציא ממש בימים אלה את הדיסק השני שלו "אמן השכנוע העצמי". גם הוא, כמו גדג', אמן עם צליל מאוד ייחודי וקול שלא יכניס אותו ל-Voca People אבל יחרוט לכם בנשמה כמו ענף בחול ים וישאיר אחריו שבילים וציורים שתצטרכו צונאמי בכדי למחוק. אם הנושא המרכזי של גדג' הוא פליטוּת, אצל ירון מרגישים בעיקר זעם: זעם על עצמו, על העולם שהוא רואה אותו בלי פילטרים, על האנשים ששותקים אל מול המציאות הזו. זה אוסף של שירים חשופים כל כך ואינטנסיביים כל כך שלרגע אתה רוצה להושיב אותו בצד ולהגיד לו "תנשום, חביבי. תנשום. רוצה חיבוק?" איש של תהומות ושיאים.
"כל האש שבוערת בי, את כל האש הזו אתן לך
אם תלכי יחד איתי אל התהום הגדולה הזו"
שרשרתנו ממשיכה עם רות דולורס וייס, שעושה את קולות הרקע (יחד עם הילה רוח) בדיסק של יהוא ירון. מי שלא פגש עד היום בדולורס וויס, שיעשה לעצמו טובה ויפגוש. מדובר באחת הזמרות המדהימות ביותר ששרות מעל במותינו. הקול שלה אינו חלק ומדוייק כמו נניח חווה אלברשטיין אלא יותר זוהר, מחוספס, פוצע, פצוע, מתפוצץ, נסדק, עמוק, עדין, כועס ובוכה. כל הימהום שלה ליד הפסנתר - מלמיליאן. היא הוציאה (כבר לפני זמן מה) דיסק כפול בשם My Middle Name Is Misery עם גרסאות כיסוי לשירים באנגלית (כולל ביצוע בן יונה ל-Toxic של בריטני ספירס). ברוב השירים שם היא יחסית מיתנה את נטייתה לנסוק ווקאלית כמו צוות האווירונאוטיקה של חיל האוויר. אבל הגרסה שלה ל-Feelin' Good (שמוכר בביצוע של נינה סימון) מראה את כל הטווח שלה - מאבקת פרפרים ועד ספינות חלל מתרסקות. (אני תוהה האם עשיתי פה בילד אפ מוגזם) (לדעתי לא).
"Birds flyin' high, you know how I feel
Sun in the sky, you know how I feel"
וכדי להמשיך את השרשרת, אהההה, הממממ, אומפ, ובכן, אה! כמובן! נינה סימון היא אפרו אמריקנית והשיר הבא נקרא "אני אפריקאי"! (פיו! זה עבר חלק). הבילויים הוציאו דיסק חדש - "הורה הסלמה". הייתי בהופעה שלהם לפני שבועיים וקשה לי להכניס בפסקה אחת את הערכתי והערצתי ללהקה הזו, אבל אסתפק בזה: הם כותבים שירים שאף אחד אחר לא יכול לכתוב, מלחינים בצורה שאף אחד אחר לא מעז להלחין, מבצעים ברמת דיוק ווירטואוזיות שקשה למצוא במחוזותינו והם מתעלמים מכל חוק, כתוב או לא כתוב, לגבי מה להקה צריכה לעשות. השיר הזה הוא, לדעתי הצנועה, הטוב באלבום: התנצחות עיקשת עם האדם שנהיית - הויתורים, המחילה על העקרונות, השיכחה של הרצון להיות מישהו טוב יותר. הפחד שהמעשים שלנו לא משנים את העולם המחורבן הזה והתקווה בדמות האמנות, שגם אם לא תשנה דבר - אי אפשר שלא לעשות אותה.
"אין דבר שתאמר שיכול לעצור את שטף הדם
ובכל זאת אולי לעמוד ברמזור עם תוף המרים"
החולייה הבאה מקושרת על ידי תכנית פיננסית: את "הורה הסלמה" הוציאו הבילויים באמצעות ה"בילותרום" - איסוף כספים באינטרנץ. זו שיטת המימון החדשה בה האמן עוקף את המסלול הרגיל ופונה ישר אל הקהל - אם אתם מעוניינים לשמוע, קנו את האלבום מראש. זו השיטה בה הוציא גם יהוא ירון את הדיסק שלו וגם שרון בן-עזר, הלוא היא אליוט - שהוציאה את הדיסק האחרון שלה "5772". בניגוד לדיסקים הקודמים אין פה קולות נקרעים, מוזיקה עוקרת קרביים ודברים שמעולם לא שמעתם. אבל יש פה צלילים מעולים על הקו של רוק, פופ, ג'אזי, אלקטרוני ואפילו קצת קאנטרי. אליוט צלולה ובהירה, פוליטית ואישית ומאוד מוקפדת. מחד היא משתמשת בטקסטים קשים מאוד עם ליווי נעים ("אתם ואנחנו") ומאידך נותנת לטקסטים נעימים טיפול שמוציא מהם את המעורער והאפוקליפטי ("אבא שלי").
"אתם ואנחנו
הרוטב על מעדני המערב"
(גילוי נאות - השיר הזה ארוך, אבל שווה את המאמץ)
זהו. לכו, קנו, תורידו (אל תורידו, קנו - זה מגיע לאמנים האלה) תסגרו את החלונות, תגבירו את הווליום ותקשיבו למילים. יש נביא בעירנו, הרוק לא מת.
בברכת "Bring my own chains?"
נתראה בפוסטים הבאים.
נ.ב.
בלי קשר לשרשרת הנוכחית - כל מי מקוראי שהוא הורה לילדים, אני ממליץ ממליץ ממליץ על "הרחק הרחק בארץ כוש" של יונתן אבישי. אבישי הוא הפסנתרן של להקת הג'אז-פאנקי-מוזיקת עולם "Third World Love" ומוזיקאי חמוד ביותר. הדיסק הזה הוא של שירי ילדים כאשר חוץ מאבישי שרים כאן גם רונה קינן, ישראל גוריון, עידו מוסרי ועוד. כמו כל דיסק ילדים טוב באמת, המוזיקה פה לא מתיילדת ולא מתנחמדת. שירי ילדים עם השפעות צועניות, אפריקניות, בלוזיות וכיפיות - חינוך מוזיקלי אמיתי לילדי הדור החדש.
זהו.
איזה יופי של בלוג מתן. תודה על החשיפה למוסיקה מיוחדת . תודה על הקדמה מעוררת השראה על כל תקליט הן בכתיבה המיוחדת שלך והן ביכולת שלך לתאר בכזה דיוק את ההרגשה כשלוחצים על פליי ושומעים את המוסיקה כשהעניים עצומות . אין עלייך !
השבמחקאיזה כיף לקרוא (ולשמוע)!!!
השבמחקועוד תחום של מוזיקה כזו, מה יותר כיף ממוסיקה שכזו.
רק אני ?