עלילות פרת משה בעיר הגדולה

"הם היו צמאים לידע, לרמת ה....פרת משה רבנו!"
כך תיאר לי המנחה שלי קבוצת סטודנטים שהדריך. כוונתו הייתה: הם מאוד רצו לדעת על טבע אבל לא הכירו אפילו את החרק הבסיסי ביותר. ואני חשבתי לעצמי - כמה אנשים באמת מכירים את החרק הזה, המוכר כל כך, אולי הסמל של כל החרקים באשר הם? לא משנה כמה אנשים שאני פוגש סביבי הם מתעבי חרקים אנטומופובים שפלים, כולם מוכנים לקבל את החיפושית העגלגלה והחביבה הזו כחברה אפשרית למשחק וויסט. האם זו העגלגלות? האיטיות היחסית? הצבעים? אולי זה שהיא מופיעה בספרי ילדים וסרטי אנימציה?



מה שזה לא יהיה, הפוסט הזה מוקדש לה - פרת משה רבנו, מושית השבע, Coccinella septempunctata. כן כן, קוקסינלה. אז נתחיל באמת בענייני השמות:
השם המדעי העברי הוא מושית השבע, בגלל שבע הנקודות שעל גבה (שלוש על כל כנף חפיה ועוד שתיים שמתחברות באמצע ונראות ביחד כמו נקודה אחת). יש גם מושיות ה-11, ה-13 ויש אף מושיות עם יותר מ-20 נקודות על הגב. לעומת זאת, יש גם מושית הנקודותיים ואפילו מושיות שאין להן אפילו נקודה אחת לרפואה על גבן. רגע, רגע, תאמרו - מה אתה מתעסק עם מספר הנקודות כאשר יש לנו כאן את משה רבנו וקוקסינלים? איפה שיקולי הרייטינג שלך?
אז השם המדעי הלטיני שלה הוא קוקסינלה שבע-נקודות (Puncta - נקודה, Septem - שבע). הסיבה לקוקסינליות היא הצבעוניות הרבה שלה - המילה coccinus בצרפתית משמעה בכלל "בעלת צבע ארגמן". הסיבה שאנחנו מחברים את השם קוקסינל לנטייה מינית מוחצנת היא בגלל השחקנית הצרפתית הטרנסג'נדרית שבחרה לעצמה את שם הבמה הזה על שם החיפושית הצבעונית.
אז מאיפה לאלף אלפי עזזאלים הגיע משה רבנו לעסק הזה?! או. אני שמח ששאלתם. לא, באמת אני שמח. תודה לכם. רוצים עוגיה? ובכן, החיפושית הזו נחשבה באירופה כמביאת מזל טוב ומציינת את האביב ולכן כונתה בחלק מהמקומות "חיפושית מרים הבתולה" או "ציפור הגבירה". כאשר יהודים רוסיים חיפשו להמציא שמות לחרקים הם רצו לקרוא לחיפושית על שם דמות חיובית וקדושה. אבל בכל זאת, אי אפשר לקרוא לחיפושית כזו על שם שיקסע! לכן נבחר משה רבנו והשם היידי היה "משה-רבינו'ס קיהעלע". אני חושב שהיא אפילו מופיעה ככה בספריו של בשביס זינגר. ולמה פרה? אין לי מושג. אולי בגלל הכתמים הלבנים שחורים שעל החזה שלה.

אז סגרנו את נושא השם. עכשיו לנושא המין (ואני מתכוון למגדר, לא לפעולה). חברים, כולכם ידעתם את זה באיזושהי רמה לא מודעת קוסמית, אבל חלק מפרות משה הרבנו הם פרים. ניתן לזהות אותם על ידי כך שהם מעט קטנים יותר מהנקבות מהעובדה שהם חרמנים באופן כמעט בלתי פוסק. באמת. יצא לי ללכוד לא מעט מושיות בשדה, ולא משנה אם לפני רגע החזקת את החיפּוּשׁ הזה ביד והוא היה באימה שמא אתה מתכוון לאכול אותו, אם במבחנה איתו תהיה נקבה הוא לא יחכה ולא יחשוב פעמיים. ווהו!

החיפושיות הללו ואחיותיהן המושיות עם הקצת יותר או קצת פחות נקודות על הכנפיים מסתובבות על צמחים בגינה, בשדה ובעציצים, ואוכלות. גם הן וגם הזחלים שלהן טורפים של חרקים אחרים. "זחלים?" תאמרו, במבט תמה על פניכם, "לחיפושיות יש זחל? לא רק לפרפרים יש זחל?" "בדיוק!" אומר אני, עם מבט של אנטומולוג פלצן בעיני "יש קבוצות רבות של חרקים שלהם יש זחל, פשוט הוא לא נראה כמו זחל של פרפר שזה הזחל היחיד שגננות מדברות עליו." הזחלים של המושית לא נראים בכלל כמו מושית אלא כמו, ובכן, חרק אחר שאינו מושית. הם שחרחרים אפרפרים עם כתמים כתומים. הם סימפטיים להפליא ובעלי הומור משובח אך נוטים לא לחבב תוכניות ריאליטי בישול.
  זחל של מושית

ונחזור לשאלה מפוסט השאלות הראשון: "אז לשם מה היא כאן? איך היא עוזרת לנו?". על אף התנגדותי העקרונית להצמדת כל בעל חיים לקנה המידה של התועלת האנושית, אין מה לעשות ומדובר פשוט ביצור מועיל להפליא. ראשית, הן עוזרות במשימה הכלל עולמית של הפחתת הפחד מחרקים (כפי שציינתי קודם). שנית, האוכל האהוב ביותר על החיפושיות הנ"ל הוא כנימות. למי שלא יודע, כנימות, שאינן כינים שיש בשיער, הן חרקים שעומדים על עציצי בזיליקום ומחרבים לך עבודת גננות של חודשים רבים. וכך זחלי המושיות והמושיות עצמן מכרסמים את המזיקים המעצבנים האלה כמו ביסלי גריל ועוזרים לכולנו. שלוש קריאות הידד למושיות!

ואם כבר עסקנו במיניות טרנסג'נדרית, בחרמנות שאינה יודעת גבולות ובביסלי גריל, בואו נכניס עוד קצת רייטינג - אלימות ואימה ! (אזהרה: הפסקה הבאה אינה מיועדת לאנשים בעלי לב חלש או למי שחשבו שהסרט "פרומתאוס" לא מציאותי).
אחת האויבות הנוראיות ביותר של החיפושית הזו היא הצרעה Dinocampus coccinellae שמשמה המדעי אפשר להבין שהיא חובבת גדולה של הקוקסינלות החמודות שלנו. הצרעה (ופה זה מתחיל להיות מגעיל לאנטומופובים שביניכם) מטילה ביצה לתוך גוף החיפושית. הזחל של הצרעה מגיח מהביצה, וחי ומתפתח בתוך החיפושית בלי להרוג אותה. כאשר הוא מוכן להתגלם (כן! כן! גם לצרעות יש זחל וגולם, כן! הגננת גאולה שיקרה לכם בגן, או לפחות לא אמרה את כל האמת!) הזחל משתק את רגלי החיפושית, יוצא מגופה ומתגלם מתחתיה. החיפושית, שעדיין חיה (הו, האימה!) עומדת מעל הגולם וללא יכולת להתנגד היא מגינה עליו - גם בגופה הקשיח, גם בצבעיה המסמנים רעילות לטורפים פוטנציאלים וגם בחומרים הכימיים שהיא מפרישה כאשר מישהו מציק לה. כן כן "הנוסע השמיני" לא היה סרט אמין כי הוא לא הלך מספיק רחוק!
מושית עם גולם של צרעה מתחתיה.

זהו, אני עוצר כאן כדי לא להתיש עוד יותר ממה שכבר התשתי. אני מקווה שהצלחתי במשהו להעביר את החיבה שאני חש לפרה הקטנה הזו. מי שרוצה לפגוש כמה באופן אישי (או את הזחלים, שהם באמת סימפטיים), דברו איתי, יש לנו במעבדה.


ומאחר ששירים על פרות זו באמת הגזמה, שלושה קליפים של הלהקה השפוכה OK GO ששמה לעצמה למטרה ללכת בכל פעם למקום רחוק יותר מבחינת עשיית הקליפ ללא שיפור אמיתי במוזיקה שלהם. אבל זה בסדר, הקליפים כל כך מדהימים שאתה בכלל לא שם לב שיש שיר.





ותודה לגיל ויזן על ההשראה:



בברכת "פרת רחב מוכרת הירקות",
נתראה בפוסטים הבאים

סלע קיומנו

אמנם עבר רק זמן קצר מאז הקודם, מה שעלול להכניס אותי לקטגוריית הטרחנים חסרי המנוח, אבל ההשראה באה מסוף הפוסט האחרון. אחרי השיר של הפיקסיז, נתקעה לי בראש המילה "רוק". ותהיתי, מה הופך אדם לרוקר? ואיך עושים בכלל "רוק עברי"? ואיך אפשר להיות מוזיקאי עברי כשהשם לכל סוגי המוזיקה הוא מילים באנגלית - רוק, בלוז, פאנק, פולק, פריק-פולק, פולקה-פאנק, טריפ-הופ, פרוגרסיב שו-גייזינג טריפ הופ לכל המשפחה?

הגעתי למסקנה שיש כמה קריטריונים שאדם צריך לעמוד בהם בכדי להיות רוקר עברי:
א. מבט מצועף.
ב. גיטרה, או נכונות לעשות תנועות עם הראש בעת הנגינה בגיטרה.
ג. לקיחת עצמך ברצינות, לעתים רצינות רבה מדי.
ד. תשומת לב למילים ולא רק למוזיקה. דווקא כשאתה כותב בעברית, אתה לא יכול להיות שטחי וטפשי.

אז נרוץ על כמה שתקועים לי במערכת במכונית בזמן האחרון, וסליחה על כך שזה לא פוסט רציני הסוקר את הרוק העברי לדורותיו. אני מבקש בכל לשון של בקשה: נא להגביר את הווליום כשאתם מקשיבים לשירים הבאים!!!!!!!1

נתחיל עם המובן מאליו, ברי. אני חושב שיש לו את כך הקריטריונים הנ"ל, פלוס מוכנות רבה לקחת את המוזיקה שלו למקומות רב שכבתיים ולא מובנים מאליהם. מבחינתי, המידאס של המוזיקה הישראלית.



ועכשיו, שני אחים לבית רוק: שלום גד ואביב גדג'. הראשון עושה בעקביות רוק מלודי שהוא שלו לחלוטין עם שירים קצרים וקולעים. כל דיסק נשמע כמו שיר אחד ארוך שהולך ומתפתח. אחיו אביב, לעומת זאת הוא דרמטי יותר ואף נוטה לארכנות (שלפעמים, כמו ב"תפילה ליחיד" היא ממש במקום). הוכחה לכך שרוק הוא עניין גנטי. שניהם מקפידים על מילים והלחנה לעילא.






רם אוריון. מבחינתי אחד מגיבורי הגיטרה הגדולים שלנו. אין לו קול גדול, אבל הוא מפצה על זה בהלחנה לא שגרתית, נגינה נגחנית בגיטרה ומילים מילים מילים. האחרון שלו, שנקרא פשוט "האחרון" משלב שירים שלו ושירי משוררים, כך שברמת הטקסטים האלבום הזה מתעלה בנקודות מסוימות למקומות שדיסקי רוק אחרים נעצרים מתחתם, בלי להתפלצן יותר מדי. הנקודה היחידה בה הוא לא בדיוק תואם את הרוקריות הרגילה היא סעיף הלקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, כפי שמוכיח השיר הבא. (אגב, האם זה המקום לציין שהחלטתי פעם שאם אי פעם אקים להקה, אקרא לדיסק השני שלה "הראשון" ואז כשאדם ייכנס לחנות ויבקש "יש לכם את הראשון של מתן בן-ארי ויקרוניות הקצב?" המוכר לא ידע למה הוא התכוון. הא! אבל אז נעלמו חנויות הדיסקים ותכניתי ירדה במורד פתח הניקוז של ההיסטוריה).



ולאבא של כולם, רפי פרסקי. אין לי מה להוסיף.



הייתי יכול להוסיף פה עוד, אבל גם ככה הפסקתם לנגן פחות או יותר מהשיר השלישי, אז נעצור פה. אני רק ממליץ על יהוא ירון (משוגע, אבל אופטימי), שילה פרבר (שרוטה, אבל מיוחדת) ואמן חדש ומבטיח בשם אהוד בנאי (כן, אני יודע ש"רסיסי לילה" שלו נשמע מאכזב בשמיעה ראשונה, אבל שימו את הטרק הראשון בווליום גבוה ודמיינו את מגדל עזריאלי בוער).

 בברכת "רוק בנווה תרצה"
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.

אם אי פעם אתם שואלים את עצמכם האם אפשר באמת לכתוב שיר רוק בעברית, שיהיה בו לעברית מקום אמיתי ולא חיקוי של חיקוי של זמר באנגלית - תפעילו בבקשה את הקטע הבא. משנה עברית, אמירה פוליטית וגיטרה שמנסרת את יסודות העיר העתיקה.