בימים אלה, בהם ההווה מסתער עלינו בגלים גלים של התרחשויות, עדכונים, ידיעות לוהטות ולחיצה על כפתור ה-refresh, הפוסט הפעם מוקדש לנוסטלגיה. נוסטלגיה טובה, מחממת ורכה שאפשר להתכרבל איתה ולהיזכר בימים הטובים ההם בהם כולם לבשו מכנסיים קצרים כל הזמן (וקפאו להם האיברים האינטימיים בחורף) כשגברים היו גברים ונשים היו נשים (וחרקים היו חרקים) ושרנו מסביב למדורה שירי מגל וחרב. בקיצור, שנות ה-90.
הימים היו ימי החלמה מהטראומה. אנשים שאך לפני רגע לבשו כריות בכתפיים או סידרו את שיערם בצורת חתול מנופח עברו לבגדים סמי-נורמליים ולתספורות קוואזי-סטנדרטיות. במקום רייגן ופרס קיבלנו את קלינטון ופרס ובעולם המוזיקה החל גל של התחדשות מוזיקלית שיש שישוו אותו לימי הרנסאנס, אך הם כמובן יטעו. גם בשנות ה-90, ממש כמו בכל תקופה אחרת בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, היו שירי ריקודים טפשיים להפליא (No Limit), בלדות רכרוכיות המביישות את מבצעיהן (Everything I do, I do for you) ואנשים עם שיער ארוך שצועקים לתוך מיקרופונים (תבחרו, יש מגוון).
אבל כן, היו גם להיטים בשנות ה-90 שהיה שווה לקפץ לצליליהם. וכשאני אומר להיטים, אני לא מתכוון ל"האמת, אני די חיבבתי אותם בסתר אבל אסור היה להודות בפומבי שאתה אוהב את המוזיקה הזאת". אני מתכוון למגניבים, מזניבים, חבל על הזמן, אחלה סבבה, מוזיקה עכשיו עם אילן בן-שחר Sort of thing.
אז מרגע זה ואילך, אם הייתם בני נוער או קרובים לבניית נוער בשנות ה-90, הגבירו ווליום, חילצו נעליים והתחילו לפזז.
הספסימן הראשון, מתוך הסרט Pret-a-porter (במקור יש כל מיני צ'ופצ'יקים מעל לחלק מהאותיות בשם הזה). Ini Kamoze גנב את ה"נא-נא-נא-נא" שלו מהשיר המגניב כשלעצמו , Land of a thousand dances, אבל נסלח לו. אם יש מישהו שלא הלך שבוע בחייו כשהוא דבוק למנגינה הזו, היכונו - זה הולך לקרות עכשיו:
שיר מגניב מספר 2, של הצמד/שלישייה Stakka-Bo, השיר שאף דיסקו קיבוצי אינו שלם בלעדיו. מכיל בתוכו את המועמד המועדף עלי לתואר "השבדי המוזר ביותר בעולם או לפחות האיש בעל המצב הדנטלי הרעוע ביותר שהצטלם אי פעם בקלוז-אפ".
ואם כבר הזכרנו דיסקו קיבוצי, היכונו להניף אגרופים, לקפץ ולעשות תנועות של תופים. להקת EMF (ראשי התיבות של Epsom Mad Funkers) נותנת בראש של מישהו, או יותר נכון מישהי.
הרבה לפני שעשרות רקדו בכיכר בהפגנת קואורדינציה מזוייפת אל מול מחיאות הכפיים של אופרה ווינפרי, פאטבוי סלים כבר עשה פלאש מוב אמיתי. אולי אחד הקליפים הטובים ביותר בשנות ה-90, ולבטח זה שהיה הכי כיף לצלם אותו.
ואם כבר פלאש מוב - נקנח באנשים שעשו זאת לפני כולם. נכון, זה משנות ה-80, אבל זה על-זמני. לצפות עד הסוף!
בברכת "נוסטלגיה זה לזקן הפנימי",
נתראה בפוסטים הבאים.
הימים היו ימי החלמה מהטראומה. אנשים שאך לפני רגע לבשו כריות בכתפיים או סידרו את שיערם בצורת חתול מנופח עברו לבגדים סמי-נורמליים ולתספורות קוואזי-סטנדרטיות. במקום רייגן ופרס קיבלנו את קלינטון ופרס ובעולם המוזיקה החל גל של התחדשות מוזיקלית שיש שישוו אותו לימי הרנסאנס, אך הם כמובן יטעו. גם בשנות ה-90, ממש כמו בכל תקופה אחרת בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, היו שירי ריקודים טפשיים להפליא (No Limit), בלדות רכרוכיות המביישות את מבצעיהן (Everything I do, I do for you) ואנשים עם שיער ארוך שצועקים לתוך מיקרופונים (תבחרו, יש מגוון).
אבל כן, היו גם להיטים בשנות ה-90 שהיה שווה לקפץ לצליליהם. וכשאני אומר להיטים, אני לא מתכוון ל"האמת, אני די חיבבתי אותם בסתר אבל אסור היה להודות בפומבי שאתה אוהב את המוזיקה הזאת". אני מתכוון למגניבים, מזניבים, חבל על הזמן, אחלה סבבה, מוזיקה עכשיו עם אילן בן-שחר Sort of thing.
אז מרגע זה ואילך, אם הייתם בני נוער או קרובים לבניית נוער בשנות ה-90, הגבירו ווליום, חילצו נעליים והתחילו לפזז.
הספסימן הראשון, מתוך הסרט Pret-a-porter (במקור יש כל מיני צ'ופצ'יקים מעל לחלק מהאותיות בשם הזה). Ini Kamoze גנב את ה"נא-נא-נא-נא" שלו מהשיר המגניב כשלעצמו , Land of a thousand dances, אבל נסלח לו. אם יש מישהו שלא הלך שבוע בחייו כשהוא דבוק למנגינה הזו, היכונו - זה הולך לקרות עכשיו:
שיר מגניב מספר 2, של הצמד/שלישייה Stakka-Bo, השיר שאף דיסקו קיבוצי אינו שלם בלעדיו. מכיל בתוכו את המועמד המועדף עלי לתואר "השבדי המוזר ביותר בעולם או לפחות האיש בעל המצב הדנטלי הרעוע ביותר שהצטלם אי פעם בקלוז-אפ".
ואם כבר הזכרנו דיסקו קיבוצי, היכונו להניף אגרופים, לקפץ ולעשות תנועות של תופים. להקת EMF (ראשי התיבות של Epsom Mad Funkers) נותנת בראש של מישהו, או יותר נכון מישהי.
הרבה לפני שעשרות רקדו בכיכר בהפגנת קואורדינציה מזוייפת אל מול מחיאות הכפיים של אופרה ווינפרי, פאטבוי סלים כבר עשה פלאש מוב אמיתי. אולי אחד הקליפים הטובים ביותר בשנות ה-90, ולבטח זה שהיה הכי כיף לצלם אותו.
ואם כבר פלאש מוב - נקנח באנשים שעשו זאת לפני כולם. נכון, זה משנות ה-80, אבל זה על-זמני. לצפות עד הסוף!
בברכת "נוסטלגיה זה לזקן הפנימי",
נתראה בפוסטים הבאים.
