שתו עוד מים

הקיץ בא, ועימו השאלות הקיומיות:
מה תהיה אופנת הכפכפים השנה? האם זו באמת הלחות, ולא החום? האם השנה תהיה שנה של אבטיחים בני נעוות המרדות כמו בשנה שעברה? ומה זה לעזאזל הדבר מרובה הרגליים שנחת לי הרגע על הרשת של החלון הצילו אלוהים אדירים זה נראה כמו דרקון עם שש רגליים ושני עוקצים של עקרב שמישהו יקרא לאנטומולוג בשם האל (אם אתם מאמינים באל כלשהו ואם לא פשוט) תקראו לאנטומולוג כבר!
מכל השאלות שנשאלים אנטומולוגים חובבים, אין שאלה נפוצה יותר ומובנת יותר מהקלאסיקה: "זה מסוכן?". אז לכבוד הקיץ שהגיע כתבתי מדריך קצר של דברים נהדרים (ופוטנציאלית מגעילים, תלוי בנטיות שלכם) שיכולים לנחות על אדן חלונכם. למי שקשה לו עם דברים כאלה, שמתי לאורך הפוסט תמונות של חתולים.


יתושי ענק: מתישהו במהלך תחילת האביב בוודאי נכנס לכם לחדר יתוש ענקי ומרפרף. לא מעט אנשים עושים את החשבון - "יתוש קטן = מעט אובדן דם, יתוש גדול = באפי, הצילו!". אבל אין מה לדאוג, מדובר באמת ביתושים, אך הם אינם עוקצים כלל. זו משפחה שנקראת הטיפולתיים (Tipulidae) וליתוש קוראים טיפולה. הם אוכלים צוף פרחים ובאופן כללי הם די מטופשים. אנא, התחשבו ברגשותיהם.
דרגת סיכון: 0.
מה לעשות כשמוצאים: בחמלה רבה להעיף אותם החוצה מהבית.


רימות של זבובים - הקיץ הוא זמנם של הזבובים. מזג האוויר החם והלח מאיץ תהליכים של רקב, פיכסה ואיכסה. אלה בדיוק התנאים בהם אוהבים זחלי הזבובים, או בשמם המדוייק - רימות, להתפתח. ולכן נא לא להתקשר אלי עם שיחות של "מתן, גוועלד! כל הבית שלי מלא בתולעים קטנות ולבנות! האם הן מעבירות מחלות? האם יש לי פה עסק עם כת השטן?! האם חייזרים פולשים אלי ברגע זה?" התשובות הן לא, לא ואולי. פשוט שכחתם חתיכת בשר בפח הזבל שלכם. תסגרו את הפח היטב ותזרקו את השקית לעתים קרובות יותר ונוכל למנוע מקרים כאלה. וחברים, הכללים האלה נכתבו בהמולימפה.
דרגת סיכון:
2 (כי יש אנשים שמגעילות רבה מדי מקצרת את חייהם)
מה לעשות כשמוצאים: לתלוש את השערות, לצרוח, למצוא את הפח ממנו יוצאות החברלייציות ולנקות יותר טוב את הבית.



עכבישים - תקצר היריעה וכמות האותיות במקלדת QWERTY ממוצעת בכדי להעביר את מידת ההערכה וההערצה שאני רוחש למכונות ההרג הקטנות ומתומנות הרגליים האלה. בואו נחתוך למרדף, כמו שאומרים באנגלית: כל העכבישים הם ארסיים. אני חוזר - כל העכבישים הם ארסיים. זה לא משהו אישי נגדכם, ככה הם אוכלים. ועם זאת, האם כל העכבישים מסוכנים לאדם ויש לחסלם לאלתר? ממש לא - רוב העכבישים א. לא ינשכו אתכם אלא אם כן ממש ממש תכריחו אותם ב. הם בעלי לסתות כל כך קטנות שגם אם הם היו רוצים הם לא היו מצליחים לחדור את העור שלכם ג. עסוקים רוב היום בלאכול את שאר החרקים שמגיעים לכם לבית ולחצר וחוסכים לכם ג'וקים, יתושים וזחלים של פרפרים בקמח. אז את רובם המכריע אנחנו מחבבים מאוד, כולל את אלו עם הרגליים הדקות שבונים רשתות בפינת החדר (נקראים רעדנים).
לרוע המזל, אכן יש גם בארץ יוצאים מן הכלל שעלולים לגרום נזק ממשי (ראו ערך אלמנה שחורה שקיימת גם בחצר שלכם וששן חום שברגע זה אוכל חרקים מזיקים במרתף שלכם). לכן כלל היסוד הוא - לא להרים עכבישים בידיים.
רמת סיכון:  6 (בגלל שתי הדוגמאות השליליות שציינתי).
מה עושים כשמוצאים: עוצרים להתפעל מהאסתטיקה, המכניקה והאישיות של החיות המופלאות האלה, ואז נותנים להם להמשיך בדרכם.



דבורים / צרעות - אף שרבים מחברים את שני המקרים האלה, ההבדל בינם גדול למדי. דבורים הן חרקים חברתיים עם זחלים צמחוניים. הן מאכילות אותם בתערובת של צוף ואבקת פרחים ולפיכך חלק לא מבוטל מעבודתן היומית הוא ללכת לפרחים ולאסוף. דבורים יעקצו אתכם רק אם תחזיקו אותן ביד או אם תאיימו על הכוורת שלהן. הקצה של עוקץ הדבורה הוא משונן כמו צלצל ולכן ננעץ בעורכם בזמן העקיצה, וכשהדבורה מתרחקת היא (אזהרת מגעילות! אזהרת מגעילות!) נקרעת לגזרים וכל המערכות הפנימיות שלה נחשפות. יש לכך כמה סיבות, אב בעיקר כך משתחררים לאוויר חומרים כימיים שמתריעים לדבורים אחרים על הימצאו של איום בסביבת הקן והן באות בהמוניהם עם חולצות של "לה פמיליה". 
צרעות, לעומת זאת, הן חרקים חברתיים עם זחלים אוכלי בשר. מה שמסביר את משיכתן הבלתי מתפשרת למנגלים ולסנדוויצ'י פסטרמה שהושארו לבד. בניגוד לדבורה, העוקץ של הצרעה מחודד והיא יכולה לעקוץ אתכם מספר פעמים בלי למצמץ, ואז לעוף לספר לחברה. לפיכך, צרעות הן גם יותר מנייאקיות ועוקצות גם סתם כי עצבנתם אותן ולא נתתם להם פסטרמה. הצרעה הערסית ביותר היא כמובן הצרעה המזרחית, aka הדבור, שעלולה לתקוף אתכם סתם אם היא רואה אתכם עם ספר של נועם חומסקי.
דרגת סיכון:
דבורים - בדרך כלל 3, אלא אם כן פיתחתם רגישות ואז התייעצו עם רופא. (אנקדוטה: אני קצת רגיש לעקיצות של דבורים ולכן כל הפעמים שסטודנטים ביקשו ממני לצלול לרשת החרקים שלהם ולתפוס בשבילם חרק מסוכן כי הם "לא מעזים" ואני "בעל ניסיון" היו בעצם התגרות במוות. אבל נו מילא).
צרעות - 6
מה לעשות כשפוגשים:
דבורים - לנפנף תוך היסטריה מינימלית. הדבורה בדרך כלל מאוד מעוניינת להמשיך לדרכה ולא להתעכב איתכם.
צרעות - להתרחק תוך שמירה על קשר עין. נפנוף היסטרי עלול סתם לעצבן את הצרעה. אני בדרך כלל מניח בצד חתיכות בשר כקורבן לצרעות, שילכו לשם ולא אלי. אבל אני צמחוני, אז אני פחות קשור לבשר של המנגל באופן כללי.

נעצור פה, לפני שאאבד את שלושת הקוראים שעוד נשארו לי ונסיים את הערב בשירים על קיץ:

ג'יינז אדיקשן, שכבר התארחו פה פעם, שרים שיר אהבה שיכולה להתרחש רק בקיץ.



ולקלאסיקה - מונגו ג'רי שרים מה אפשר לעשות בקיץ, ולא באף עונה אחרת. הרשימה כוללת פאות לחיים עצומות ונשיפה לבקבוקי שיכר.



ורג'ינה ספקטור מתהלכת בעיר בקיץ ומספרת פרטים אינטימיים לזרים גמורים ("מחשופים, מחשופים, מחשופים")



בברכת "לא, זה לא מסוכן",
נתראה בפוסטים הבאים.

Tom Waits for Nobody

גם ברגעים הקשים, כשנדמה ששום דבר מעניין לא קורה במוזיקה האמריקנית, כשנדמה שהאומה הגדולה הזו מדרדרת לשופוהוליקיות פלסטיקית ושטחית ותו לא, אני נרגע ואומר לעצמי: "אבל יש את טום וויטס". העובדה שהאיש הזה מצליח באופן עקבי ויש לו קהל מעריצים שרופים והצלחה מסחרית גם ברגעיו המסובבים ביותר, מראה שיש עוד סיכוי לחברינו שמעבר לאוקיאנוס.
(יש לי תיאוריה דומה על מטקות - העובדה שמשחק הים הפופולארי בישראל הוא משחק ללא תחרות בו אין מנצח ומפסיד והקצב נקבע בהכרח על פי החלש יותר ולא על פי החזק - מראה שיש סיכוי גם לעם ישראל. ואימרו אמן).

אז הפוסט הפעם מוקדש לזמר, השחקן, מספר הסיפורים, ההוגה והשפוך - טום אלן וויטס. איש שבדק את מעמקי ארון הכלים העומדים לרשותו של מוזיקאי, את גבולות יכולת ההאזנה של הקהל שלו ובעיקר את עומק מיתרי הקול שלו. לרוב הוא נשמע כאילו הוא מגרגר וויסקי, בוץ, יהלומים ודבש מדי ערב לפני השינה, ובעיקר לא נשמע כמו אף אחד אחר שאני מכיר. אין לי שום כוונה לעשות את הפוסט הזה כמאמר מסודר עם עובדות כרונולוגיות כמו חיקוי וויקיפדיה זול (למי שמעוניין - והרי העובדות), אלא לדגום רגעים שמדגימים את הוורסטיליות, המקוריות והעומק של האיש הזה.
ורק לפני שנתחיל, קשה להבין עד כמה וויטס הוא מגוון ורב פעלים. השרתים של גוגל היו קורסים אם הייתי באמת מנסה להכניס פה את כל השירים המעולים שאני רוצה להמליץ עליהם. אז מי שרוצה, אני ממליץ על הפלייליסט הבא: זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה, ולמתקדמים - זה.

האמת, שיש לא מעט אנשים שעבורם וויטס הוא פשוט זמר חביב וצרוד שמזמר שירים נעימים וג'אזיים בליווי פסנתר, כוס וויסקי וסיגריה זולה. מי שרוצה להישאר עם האשליה הזו, מוזמן להישאר עם האלבומים הראשונים שלו (ואגב, זו אופציה לחלוטין מקובלת. לא חייבים להתקדם למקומות בהם הוא השתגע לגמרי). הדיסקים הראשונים האלה - Closing Time המינורי, The Heart of Saturday Night המגוון יותר ועד Blue Valentines שהוא אחד הדיסקים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי - הם צלילה לחיי הרחוב ושברונות הלב של אדם באמריקה של החלומות העקומים. סיפורי פשע ומערכות יחסים שלא צולחות, בארים אפלים, משקאות זולים ושמחות קטנות. אפרופו שמחות קטנות - הדואט הזה שלו עם בט מידלר על שני אנשים שלא מדברים עם זרים ולכן לא מצליחים להכיר אף אחד - הוא פנינה קטנה ושנונה:




בבסיס, וויטס הוא מספר סיפורים. הוא לוקח את המאזין רחוק ועמוק לתוך עולם רחוב, מלא בטיפוסים שרובנו עוברים לידם ברחוב אלנבי (או מקבילו בארה"ב) ואולי אפילו מאיצים את צעדנו. הוא מתיישב לשיחה עם הבחורה האבודה בבאר, הוא מאזין לזקן הממלמל לעצמו וחורט את הסיפור בזיכרונו, הוא שוכב, נדוד שינה, במוטל אמריקני ומקשיב למים זזים בצינורות. ואז הוא גם שר את כל זה (פה בהופעה חיה):



נקודת המפנה שלו הייתה באלבום "Swordfishtrombones", בו וויטס הבלאדיסט, ה"נורמאלי" יותר ירד למחתרת ומתחת לפני הביצה עלה וויטס אחר, אקספרימנטלי יותר. הוא התחיל לשחק עם סגנונות, עם נגנים ובעיקר עם כלי נגינה. בשלבים מסוימים, זה נשמע כאילו הוא מנגן על כלי העבודה בסככת הכלים שלו ואוסף בקבוקי הד"ר פפר השבורים שהשכן שלו שומר מתחת לבית. משום מה, ככל שהוא התרחק מהמיינסטרים, ההצלחה שלו וההערכה אליו רק עלתה (מזכיר את השבירה לאלקטרוני של רדיוהד). אבל נראה לי שהרבה מהמעריצים שלו פשוט קיוו שפעם יחזור אליהם טום וויטס האהוב והישן. זה מסביר למה השיר שרוב הישראלים מכירים מהדיסק הזה הוא In the neighborhood (או שזה בגלל שקוטנר שם את הקליפ שלו ב"זהו זה"), למרות שהוא ממש ממש ממש לא מייצג את רוח האלבום:



לעומת זאת, לא כל האנשים מתחברים לשירים כמו זה, דווקא מתוך הדיסק המצליח ביותר שלו והמשפיע ביותר שלו, Rain Dogs. זה וויטס במיטבו - מלחשש, מאנפף, יושב על מקצב של מרימבה ותופים מוזרים עם מנגינה שאי אפשר להוציא מהראש (וסולו גיטרה שעושה דברים מגונים לגמרי):



הדיסקים האחרונים של וויטס הם צעידה על הקרום הדק של ביצה אפלה. לפרקים הוא מלודי ואפילו נעים. לפעמים הוא פסיכי ודוקר. אבל הוא תמיד מעמיק ומחדש ומאתגר. אם לא בא לכם על פסיכיות ואתם מחפשים משהו נעים, נסו את זה:



אבל אם אתם אוהבים פסיכיות ועוד לא שמעתם את Bone Machine, תקשיבו לצליל של הגיטרה בשיר הבא ושירו במלוא גרון: "When I see my parents fight, I don't wanna grow up"




ורק כדי שלא נסיים באווירה כל כך עגומה, נסיים בשיר הסיום של Rain Dogs, שעומד בשלישייה הראשונה של שירי סיום שאני מכיר (עם חבריו הטובים Rock 'n' roll Suicide של בואי ו-Indifference של פרל ג'אם). וויטס עם להקת לוויות ניו אורלינסית פותח את הגרון ואת המבערים ושר שר שר. ולא לשכוח שאחרי שנגמר השיר מתחילה החגיגה של הלהקה - אז לשמוע עד הסוף!



בברכת "וכבוד ליעלי על הרעיון",
נתראה בפוסטים הבאים.