אינסטנט נוסטלגיה

אני שרוי בימים אלה בעיצומו של טריפ נוסטלגי חסר תקדים ופשר. מצאתי אוגדן דיסקים ישן ובתוכו המוזיקה ששמעתי (באינטנסיביות) אי שם בתחילת שנות ה-2000. אאאאאאאאאההההההה! אני לא מצליח להניח את אסופת המוזיקה הזו מידי ומהמערכת במכונית שלי (חוץ מכשאני מסיע את הבנות. איכשהו, הן פחות מתחברות לרוק בריטי אלטרנטיבי מאשר ל"ענן על מקל". אני צריך לעבוד על החינוך בבית). כמובן שאני נזרק בעקבות המוזיקה, שעוקפת את הקורטקס שלי וחותכת ישירות לאמיגדלה ולכל הרגשות הבסיסיים ביותר, היישר לשאלות הקיומיות:
מה שמעתי אז? איזה אדם הייתי? האם יש קשר בין הדברים? האם השתניתי?

אבל בחייאת, מי צריך חפירות כשיש מוזיקה טובה. אז הנה כמה דגימות מכל הטוב הזה:

הדיסק הראשון שצד את עיני הוא דיסק כפול של הופעה חיה של בן הארפר. אני חושב שהגעתי אליו דרך אחי יתברך. אחחחחח האיש יודע לנגן על גיטרה. ועל מנדולינה. ועל משהו בלתי מוגדר שנקרא באנגלית Lap Guitar. ואני חרשתי על הדיסקים שלו כאיכר בשדות העמק. הורה, בן!




הימים היו ימי תחילת שנות האלפיים. ימי המשבר הגדול - הנה עבר המילניום ובאג אלפיים ושום דבר לא נחרב. לא העולם ולא קריית מלאכי. לאט לאט התחלנו להבין, שזה לא הסוף - ועכשיו צריך להמשיך הלאה, למצוא עבודה, ולהפסיק עם השטויות. בהשאלה, אני באמת חושב שיום ההולדת הכי קשה הוא לא 20, כשאתה חושב שנהפכת למבוגר, אלא דווקא 21 - אז אתה מבין שהספירה ממשיכה ואתה עלול גם להגיע ל-30, 40 ואפילו, חס וחלילה, לגיל של ההורים שלך. אז מה נשאר לבחור צעיר לעשות? אולי רק לזוז.



את טום מקריי פגשתי לראשונה בחנות "מוזיקה נטו" בלונדון מיניסטור בתל אביב. למי שזוכר את פינת החמד הזו, ששכנה בינות חנויות של סנדוויצ'י בייגל יבשים ומסעדה הודית יקרנית, היה מדובר בחנות שחרטה על דגלה את הצורך להיות אקטיבי בהקניית הרגלי שמיעה מגוונים לקהל ההדיוט. בקיצור, מקום שלא רק מכר לך דיסקים, אלא גם המליץ מה כדאי לך לשמוע. שמעתי את הדיסק השני שלו ליד שולחן המוכר (מי עושה דברים כאלה היום, בעידן היוטיוב האינסופי?) והתאהבתי. ההרגשה שלי, שלא השתנתה עד היום, היא שמקריי נולד עם מחלה נדירה שמונעת ממנו מלכתוב שירים גרועים.  גם היום, כשהוא ממחזר - הוא ממחזר חומרים מעולים. השיר הזה הוא דווקא מהדיסק הראשון שלו:




רביעייה בריטית שמנגנת רוק פופי עם השפעות הודיות? אבל Paul is dead, לא? סתם, הם לא באמת הביטלס, אבל Kula Shaker היו לאיזו תקופה קצרה בסוף שנות ה-90 הדבר הבריטי החם הבא (אחר כך הם התחילו לשרוף צלבי קרס בטענה ש"הי, מדובר בסמל הינדי ואנחנו בכלל בכלל לא עושים פרובוקציה"). הייתי הולך ברחובות תל אביב, מביט בכלבים שאיבדו שליטה ואנשים שאיבדו כיוון, מזמזם ומנענע את הראש לצלילי התופים שפותחים את השיר הבא. אם אתם שומעים את זה ולא מנענעים את הראש ועושים תנועות של גיטרה בידיים - פנו לחדר מיון.



האמת המרה היא שבאותה התקופה הייתי קצין צעיר ונמרץ בצבא ההגנה לישראל. בעודי יוצא מבסיס גלילות יום אחד, תפסתי טרמפ עם קצין צעיר ונמרץ אחר שבדיוק נסע לתל אביב לבזבז את משכורת הקבע הראשונה שלו על דיסקים (אחחח, הפעם הראשונה שאתה מקבל משכורת של גדולים ומרגיש שאתה יכול לרכוש את העולם). האווירה באוטו הייתה טובה כי הסתבר ששנינו אוהבים ממש את אותה המוזיקה. אחרי שדיברנו על פיונה אפל ו-The Divine Comedy הוא אמר שהוא מתכנן לקנות בחנות את החדש של Ed Harcourt. שאלתי, בתמימות, "מה, את Here Be Monsters?". והוא אמר "בוא'נה, אם היית בחורה הייתי מזמין אותך לצאת." שתיקה מביכה השתררה באוטו. יש משפטים שקצינים במדים פשוט לא אומרים.

אז אד - השיר הבא הוא בשבילך. אם היית בחורה, לא היו קוראים לך אד.




ונחתום בקטע היפ הופ צרפתי. נשבע לכם, באמת הייתי מקשיב לסופר גרופ הזה (ועדיין קצת היום). למרות שאני לא מבין את השפה, הקולות שלהם והמקצב שלהם היו כמו כלי נגינה עם מבטא מגניב, קצת מעבר לשנסונים וניחוח הפרומבואז. תודה לאייל ערן שחשף אותי אליהם בפעם הראשונה. תודה אייל, אם היית בחורה הייתי שואל את עצמי למה עשית קרחת.



זהו, בברכת "מה אנחנו אשמים שאתה בטריפ?"
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
שנת 2000 זה נוסטלגיה? אלוהים, אני זקן.

מחשבות על אמביות

בימים כאלה של קיץ, אני שוב חושב על אמביות.
לא, זה לא שאני עסוק בלחשוב על אמביות כל הזמן, אחרי הכל, למי יש זמן להרהורים זואו-פילוסופיים ללא תשלום? אבל לעתים בתוך סבך הדימויים המחוטבים המפציצים את חושינו ומוחותינו המסכנים, יש אסוציאציות חופשיות שגולשות הישר לתוך התת מודע ושולפות משם, מה לעשות, אמביות.
למה אמביות? כי אמביות הן האנדרדוג הנצחי. אמביות הן האדם הנחמד שלעולם לא יצליח להפוך לסלבריטי. אמביות הן הרעיון המעולה שלעולם לא יהפוך לאקזיט. אמביות הן אני ואתה וכל המעמד הבינוני - שקטות, נושאות בעול, שקופות למקבלי ההחלטות, סובלות מלחץ הפיתוח המואץ ורק מנסות לדאוג לילדים.
אז אני אומר - בואו נשנה את זה! אמביות לא צריכות לסבול רק כי הן אמביות! אני מציע שכל אחד ייקח על עצמו משימה השבוע - להכיר ולו אמביה אחת בשכונה שלו, ולספר לעוד איש אחד בעולם על אמביות. ואולי, רק אולי, אמביות יהיו מה שיחבר בינינו לבין העמים שמסביבנו, בעיקר בתקופה סוערת זו כשגבולות מתעצבים מחדש ותפיסות עולם מתמוססות כמו אבקת זיפ במי ברז.

בשלב זה, כאשר צבא הקוראים המתוסכלים נוקש על דלתי בעדינות ובידם קלשונים ולפידים, אפנה להציג את נושא הפוסט הזה: האמביות (אאהההההה....לא עם הקלשון, בחייאת!)

אמביות (קוראים את זה Embia) שייכים לסדרה Embioptera והם חלק מקבוצה קטנה ומכובדת הידועה בשפה המדעית כ"חרקים שאף אחד לא שמע עליהם, וחבל". עכשיו, תבינו: לא לדעת שקיימת סדרה של חרקים זה לא לדעת למשל שקיימות חיפושיות, שיש תיקנים בעולם, לא להכיר את החיה "פרפר". כלומר, זו קבוצה עם מאפיינים יחודיים וסיפור חיים מרתק שרק חנונים שקוראים את האנציקלופדיה של החי והצומח להנאתם, כרך 3, עמודים 59-61 יכירו (לא שאני אחד כזה, כמובן). יש שיקראו לזה מסע צלב אבוד, יש שיאמרו "הוא חולם בהקיץ", אבל לא אכפת לי - קבלו אותן!

זו אמביה (זכר):

האמת, אולי פגשתם כאלה עומדות ליד המנורה שלכם. גוף גלילי ומאורך, כנפיים (רק לזכרים), רגליים שמנמנות וחולצות טי-שירט היפסטריות.

אז למה לי? (שואלים הנאו-ליברליסטים התועלתניים) למה לי להכיר אמביות? ובמה הן עוזרות למין האנושי?
אופפפפף. נלך מהקל אל הכבד:

1. הן ממש חמודות. אין להן לסתות גדולות (הן צמחוניות ומכרסמות עלים וחתיכות צמחים) אין להן מחושים ענקיים (הן לרוב מסתובבות מתחת לאבנים או לקליפות עצים ולא צריכות לאתר דברים ממרחקים גדולים) אין להן עוקץ או ניבים או בלוטות ארס נוטפות חומרים מסריחים. בקיצור, הן השותף האולטימטיבי לדירה בתל אביב. אני אומר, אם אתם מחפשים חרק סימפטי להתחיל איתו יד ביד את המסע בעולם האנטומולוגיה, למה לא אמביה?

2. הן יודעות לתפור. כמו שכל אחד יודע, ברגעים הקשים אתה רוצה שיהיה לידך מישהו שיודע איך להכין ווסט עם צווארון סיני וכיס לעטים. כל האמביות הן בעלות בלוטות משי ברגליים הקדמיות השמנמנות שלהן. הן משתמשות בהן בכדי ליצור מחילות של משי מתחת לאבנים ומתחת לקליפות עצים. המחילות האלה מגינות עליהן מהתייבשות, מטורפים ומחנונים שהופכים להן את האבן (ומכריחים את הבנות שלהם לבוא לראות כי באמת "זה רק בשבילן, הן נורא נהנות מזה. אוי תראו, אמביה!").

3. הן חונות מעולה ברוורס. בגלל המחילות הצרות הללו, לא תמיד לאמביה יש אפשרות להסתובב (ואני נזכר בסצנה המעולה מאוסטין פאוורס). ולכן אחד הפיצ'רים המעולים באמביות היא שהן יכולות לנוע קדימה וברוורס באותה המהירות. אם זה נראה לכם טריוויאלי אנא נסו לרוץ 100 מטר לגברים אחורה. אנחנו פשוט לא בנויים לזה. זו אחת הסיבות שלאמביות יש בקצה גופן שני זיפים מפותחים (נקראים צרצי, כמו המלכה ב"משחקי הכס") שהם כמו מחושים אחוריים שמאפשרים לאמביה לחוש מה קורה שם מאחורה.אצל הזכרים בעלי הכנפיים, בסיס הכנפיים הוא גמיש כך שהכנפיים מתקפלות מעל הראש שלהם בזמן הריצה אחורה.

4. הן אמהות למופת. האמביות חיות בקבוצות מתחת למחילו המשי שלהן, אךבעוד שהאמביה האבא הוא לא בדיוק אב מודרני ומעדיף ללכת לראות משחקי כדורגל אצל חברים, האמביה האמא היא אמא נהדרת - היא מטילה את ביציה בתוך מחילות המשי שלה ואז דואגת ושומרת על הילדים עוד כמה ימים אחרי שהם מגיחים. יש מינים בהם האם אפילו מאכילה את הצאצאים בחתיכות של צמח לעוס. ואם אמא שלכם אי פעם לעסה בשבילכם את הירקות שלכם, אתם בוודאי יכולים להעריך את גודל ההקרבה הפולנית. ומעניין לראות שדאגה הורית לצאצאים קיימת דווקא בכמה חרקים בקרב קבוצות פרימיטיביות יחסית כמו אמביות, צבתנים ותיקנים.

השתכנעתם? לא?
אז לא משנה. שיהיה לכם בהצלחה עם הג'וקים. אבל אם אתם צריכים לתפור עניבת משי, אל תבואו אלי לבכות.

ונסיים בשירים על פרסום, תהילה ותוצאותיהם:

Smash Mouth מעידים על עצמם שאינם העיפרון המחודד בקלמר, אבל יש להם את כל מה שצריך כדי להיות מפורסמים וגיבורי על. חבל שהקליפ שנראה מודבק כמעט כמו תוספות השיער של בן סטילר.



בנימה אחרת לגמרי, ניק דרייק הסתוי לנצח מצליח לגרום לך לרצות ללבוש סוודרים ולעשן מקטרת גם באמצע הקיץ הישראלי. ולשמוע ממנו על איך התהילה יכולה לבוא רק לאחר שאתה קבור באדמה, יש בזה איזו אירוניה דקה וחמצמצה.




ודיוויד בואי (מתוך הסרט Ziggi Stardust and The Spiders from Mars) שר את מה שהוא (בהעדר מילים טובות יותר) השיר הכי מעולה שכתב. ואני יודע שיש לו את Fame אבל זה יותר טוב.



בברכת "אין הסלבריטאי מעיד על גסיסתו"
נתראה בפוסטים הבאים